ראשי » דעתנו קודמים » בחירות: הגיע הזמן לשאול מה, לעזאזל, אנחנו רוצים

בחירות: הגיע הזמן לשאול מה, לעזאזל, אנחנו רוצים

התרגיל של ראש הממשלה נתניהו עם עסקן-העל ושר התחבורה ישראל כץ מלמד שוב על התושייה השרדנית של האחד בחיבורה לערמומיותו של האחר. הם רוצים להדיח את מנכ"ל הליכוד ולהחליף יועץ בכיר של נתניהו במקורב לשניהם כדי להקדים את הפריימריס בליכוד ולייצב את מעמדם במפלגה.

זה מריח רע אך לגיטימי. נתניהו פועל לבלימת הביקורת עליו מאגף ימין של מפלגתו, ולא רק משם. יש שואפים לכתר. חותרים אליו, בכל המובנים. גדעון סער שפרש על מנת לחזור, סילבן שלום המאוכזב הנצחי, משה פייגלין צח-הדיבור והקיצוני המתכוון להתמודד מול נתניהו, יו"ר מרכז המפלגה דן דנון שמתלבט אם לרוץ.

בחג חשף כץ שוב את שריריו הפוליטיים: אל סוכתו באו אלפי פעילים. סוכת הליכוד לא נופלת. מפלגת השלטון מובילה בסקרים וכך גם מנהיגה. אבל זאת תקופה מתמשכת של מחדל לאומי. אם לא מונים מבצע צבאי, הדיפת מפגינים פלסטינים בירושלים, הרצאות קלאסיות של ראה"מ באו"ם וברשתות בינלאומיות, או את הבטחות-שווא המחויכות של יאיר לפיד בנוסח "סמוך", הכול יהיה בסדר.

האמת היא כמובן שהעימות בליכוד לא מתקיים בין ימין למרכז. בכל מה שנוגע להסדר עם הפלסטינים נתניהו אינו הרבה פחות ימין מפייגלין. הוא יותר מסוכן ממנו, שכן בידיו ההכרעה על ניהול מו"מ אתם, מה שלא עולה בדעתו לעשות.

תרמית-ביבי בעניין זה שקופה. הוא ממנף עכשיו תוכנית מאקרו אזורית למו"מ עם מדינות ערביות. יש לו בהחלט תבונה דיפלומטית, מסוג מסוים. הצעתו פגשה את ג'ון קרי באמצע הדרך-לא-דרך: נואש מהכשלת המו"מ הישיר על-ידי ישראל, ג'ון קרי מדבר גם הוא על משהו מעין זה.

בתוך כך, הרחוב הישראלי נע ימינה. לעבר סרבנות להסכם עם הפלסטינים. שהרי מחמוד עבאס נשא נאום אנטי-ציוני באו"ם וחמאס בעזה מתאושש בימים אלה על גלי תמיכה כספית מהמערב וממדינות המפרץ.

זה לא הזמן לתככי צמרת. תחומי-היסוד העיקריים עומדים למבחן. סיכויי הסדר. אי-שיוויון, בצמרת הטבלה של המדינות המפותחות, אחרי ארה"ב. תקציב רעוע ומבטיח צרות כבר השנה, עוד יותר ב-2016. רוח-זמן לא בריאה נושבת ברחוב ועשתה את סוגיית ההגירה לברלין לסמל, מזויף אמנם, של אי-נחת לאומי (ראו עמוד ראינו,שמענו,ועוד).

המדינה בשלה לבחירות חדשות. היא זקוקה להן כדי שנרשום בפנינו ובפניו מה אנחנו רוצים, לעזאזל – לכאן או לכאן.

עד לא מכבר, לפני "צוק איתן", נרשם במשך שנים ובכל הסקרים רוב בעד "מו"מ עם ויתורים". הספק מחלחל אם הרוב הזה (גם בסקרים פלסטיניים) עדיין נשמר. נתניהו, מנהיג יחיד בדמוקרטיות המערביות שאינו מנוע מקדנציה נוספת אחרי שלוש, מייחל לה. גם נתיניו?

כל כלכלן/ית מנוסה בארץ דחה את גישת לפיד לתקציב, כמו את יוזמתו – שכבר הוכחה כפנטזיה –  לאפס-מע"מ בדיור. תחזיות מומחים לעתיד המשק בשנתיים הבאות ולאחריהן שחורות בזו אחר זו. ושאלו סביב איך מרגיש רוב "הרחוב".

גם הכיוון הצפוי של מו"מ מדיני מחייב בחירות. אסור להניח לנתניהו לטעון במהלך מגעים כאלה שאין לו מנדט מספיק לוויתורים, וכי יש להמתין להכרעת העם, כאשר תבוא.

האיש המוכשר הזה, אך גדוש הטריקים ונטול האומץ הדרוש, אמור להקשיב לכם. שוב: לכאן או לכאן.

לא "שלום עכשיו" – זה לא יקרה כך. בחירות עכשיו, במועד המוקדם ביותר האפשרי.

 

16 באוקטובר, 12:30

השאר תגובה

כתובת המייל שלכם לא תפורסם. שדות המסומנים ב-* הם שדות חובה

Facebook Iconfacebook like buttonRSS