ראשי » ראינו, שמענו » ביבי המזליסט

ביבי המזליסט

מאת אורי אבנרי

"תנו לי גנרלים שיש להם מזל!" קרא נפוליון.

מה שמזכיר את היצירה "פאוסט" של גתה, שבה נאמר: "השוטים אינם מבינים שהמזל והכישרון קשורים זה בזה!"

המזל יכול להיות נדיב מאוד. הוא גם יכול לגרום אסונות. נדמה לי שאחד האלים או אחת האלות של יוון העתיקה חיסלו את קרבנותיהם בני-האנוש בכך שהעניקו להם מזל. המזל מביא לגאווה. הגאווה מביאה להתרסקות.

ניקח, למשל, את בנימין נתניהו. פוליטיקאי בעל מזל עצום, לפחות עד עכשיו.

קודמיו נאלצו להתמודד עם חזית מאוחדת של מדינות ערביות, שהיה מנוי וגמור עימן להשמיד את ישראל או לפחות לעזור לעם הפלסטיני להשיג חרות ועצמאות.

יום אחרי סיום המנדט הבריטי והכרזת העצמאות של מדינת-ישראל תקפו אותנו הצבאות של כל המדינות הערביות השכנות. ב-1967, שלוש מדינות ערביות ניסו שוב, והתוצאות היו הרות-אסון (בשבילן). ב-1973 שתיים מהן תקפו שוב מדרום ומצפון, ונהדפו רק אחרי לחימה קשה.

תמיד היה זה מובן מאליו: אם תהיה להם הזדמנות, כל הצבאות הערביים יתקפו את ישראל שוב כדי להכריח אותה לסגת מהשטחים הכבושים וכדי לעזור לאחים הפלסטינים להקים, סוף-סוף, את מדינתם העצמאית.

ומה המצב עכשיו? לא נותר ולו האיום הצבאי הקל ביותר על ישראל. כל המדינות הערביות השכנות עסוקות עד מעל לראשן בלהרוג זו את זו.

סוריה, מולדת הלאומיות הערבית, הייתה בעבר האויבת הנחושה ביותר של ישראל. הצבא שלה נחשב לצבא הערבי הקשוח ביותר. מה נותר מזה?

לפני מספר ימים ביקשה אותי ידידה להסביר לה מי בסוריה לוחם במי. הזכרתי את הצבא של הנשיא בשאר אל-אסד, את המיליציות האסלאמיות השונות הלוחמות גם באסד וגם זו בזו, ואת דאעש הלוחם בכל הכוחות האלה וגם נגד הכורדים, בעוד שאיראן וחיזבאללה תומכות באסד נגד ארצות-הברית, אך באותה עת תומכות גם בארצות-הברית נגד דאעש, ואילו תורכיה, התומכת בדאעש, תומכת באותה עת גם בארצות-הברית, המשתפת פעולה עם רוסיה נגד דאעש, בעוד שהתורכים לוחמים בכורדים, שארצות-הברית תומכת בהם…

אחרי חמש דקות נכנעה ידידתי. "זה מסובך מדי בשבילי," הודתה.

האלופים והפוליטיקאים שלנו מנסים לשווא להסתיר את הנאתם מהמצב. הם מעמידים פנים כאילו הם אחוזי פלצות למראה הזוועות המתרחשות בחלב, עיר ואם של התרבות הערבית וצומת המסחר האיזורי, שבה פרחה פעם קהילה יהודית ענפה  ומכובדת.

*        *        *

נתניהו לא עשה דבר וחצי דבר כדי ליצור את המצב הזה, אך הוא הנהנה העיקרי ממנו. כעת אין שום איום סורי על ישראל, וגם בעתיד הנראה-לעין לא צפוי איום כזה. ישראל יכולה להכות בשקט שרשים בגולן הסורי, שהפך ל"חלק בלתי-נפרד" ממדינת-ישראל.

11

הפוליטיקאי הכי בר-מזל בתולדות ישראל, בנימין נתניהו. צילום: יוטיוב

ערב הסעודית מציגה את עצמה כמרכז העולם המוסלמי, מאחר ששני המקומות הקדושים ביותר לאסלאם, מכה ומדינה, שוכנים בקרבה. מימון סעודי זורם לתאי האסלאם הקיצוני ביותר בכל רחבי תבל. האימאמים שלה נמנים עם כוהני-הדת היותר קנאים הקוראים לחיסול קן-הכופרים המתועב, ישראל.

עכשיו סעודיה עסוקה לגמרי במאבק באיראן, המתחרה העיקרית שלה במרחב המוסלמי. מלחמת-הזוועה בתימן היא חלק ממאבק זה. סעודיה זקוקה לכל העזרה שהיא יכולה להשיג. ומניין תבוא עזרה? לא להאמין – מישראל הארורה והמקוללת.

הנסיכים הסעודיים – יש ממש אלפים כאלה – מפלרטטים עכשיו כמעט בגלוי עם "המדינה היהודית". ובדרך שבה הולכת סעודיה, הולכות גם כל שאר מדינות המפרץ: כווית, בחריין, קטר, דובאי ומי עוד. כולן מפוצצות בכסף. כולן משתפות עכשיו פעולה עם ישראל, כמובן באופן דיסקרטי.

אימאמים סעודיים קבעו כבר שהיהודים מהווים סכנה קטנה יותר לאסלאם מאשר השיעים הכופרים, שליטי איראן. כך שמותר בהחלט לשתף פעולה עם ישראל נגד איראן.

מה שטוב לסעודיה יראת-השמיים טוב עוד יותר למצריים, המדינה הערבית הגדולה ביותר. בעבר היו לנו כמה וכמה מלחמות במצריים. הייתי חייל במלחמה הראשונה, ואני זוכר שפעם חציתי לבדי שדה גדול שהיה כולו מכוסה בגופות של חיילים מצרים.

לפי כמעט 30 שנה חתמה ישראל חוזה-שלום עם מצריים, אך היחסים נותרו קרירים, כמעט קפואים. הציבור במצריים חש מחוייבות עמוקה כלפי האחים העניים בפלסטין. הוא לא אוהב את מה שישראל עושה להם.

עכשיו נשבר הקרח בין שתי הממשלות. אמנם, הג'ודוקה המצרי בריו סירב ללחוץ את ידו של המנצח הישראלי, ושר-החוץ המצרי פלט כמה מלים מפוקפקות אחרי ביקורו בישראל. אך מאחורי הקלעים יש יחסים חמים, והם מתחממים כל הזמן. במרכזם עומד המאמץ המשותף להחניק את שלטון חמאס ברצועת-עזה, שלטון הנתמך על-ידי איראן וכל הפלסטינים האחרים.

נתניהו לא עשה דבר וחצי דבר כדי ליצור מצב זה. אבל זה קרה בתקופת כהונתו. מזל, יש לו ממש מזל.

  *        *         *

גם בחזית הכלכלית האיר המזל פנים לנתניהו. מכירת הסחורות והשירותים של ישראל מתרחבת באסיה, ומפצה על ההפסדים הקלים באירופה ובאמריקה. פעולת ה-BDS הורגשה בקושי.

המבצע הרחב של BDS היה מצליח הרבה יותר אילו התרכז כולו בהחרמת תוצרת ההתנחלויות. "גוש שלום", שאני חבר בו, פתח בחרם כזה לפני כמעט 20 שנה. המטרה המוצהרת שלנו הייתה להפריד בין המתנחלים לבין תושבי ישראל עצמה. פעולת ה-BDS גורמת תוצאה ההפוכה: היא דוחפת את הציבור לזרועות נתניהו.

ההצלחה הכלכלית של ישראל משפיעה מאוד על מצב-הרוח הלאומי. רוב האנשים, המותחים ביקורת חריפה על נתניהו חיים בנוחיות. אנשים החיים בנוחיות לא עושים מהפכות. לכל היותר הם מבטאים את אי-שביעות רצונם במסיבות ליל-שבת. אחדים כותבים מאמרים ב"הארץ". תודה לאל על "הארץ".

אבל הם לא עולים על בריקדות.

כרגע אין אופוזיציה יעילה לנתניהו. מנהיגי מפלגת העבודה, יורשיהם של בן-גוריון ורבין, פשטו את הרגל, ושום מחליף אינו נראה באופק. מרצ היא אי נחמד, לבדד ישכון. הסיעה הערבית נשארה מחוץ לתחום, וטוב לה שם.

יש עשרות רבות של עמותות למען השלום וזכויות-האדם, העושות עבודה מצוינת. אנשיהן לוחמים באומץ בכיבוש, מסייעים לפלסטינים, מגינים על הדמוקרטיה בדרכים רבות, לפעמים תוך סיכון עצמי. כמעט בכל שבוע מופיעה עמותה נוספת, מרימה את הדגל וקוראת להצטרף אליה.

ישראל יכולה ממש להתגאות באידיאליסטים צעירים אלה, אבל אין להם שאיפות פוליטיות ועל כן אין להם שום השפעה על הנהגת המדינה, זו המקבלת את ההחלטות.

הכנסת נתונה עכשיו במצב כל-כך עלוב, שאני, אישית, מדיר את רגלי ממנה. כח"כ לשעבר אני מוזמן לכל הישיבות הטקסיות המרובות. אינני נענה להזמנות. גם לא כדי להסתכל מקרוב בעשרות הפוליטיקאים הימניים הילדותיים, המבזבזים את זמנם ואת כספי משלם-המסים בהגשת הצעות-חוק מגוחכות, כמו ההצעה ל"הגנה על הדגל". זו אוסרת, בין השאר, על נשיא-המדינה לקחת חלק בכל אירוע ציבורי שבו הדגל הישראלי אינו מוצג באופן בולט. יש לתמוה איך ניתן לעשות עבודה רצינית כלשהי בכנסת כזאת.

כל זה גרם לישראלים טובים רבים להתייאש מהסיכוי לשנות את ישראל "מבפנים" ולהשליך את יהבם על "לחץ מבחוץ".  הם מקווים ש"העולם" – ארצות-הברית, האו"ם, האיחוד האירופי וכו' – "יכפה" על ישראל לשנות את דרכיה.

איך? באמצעות גינויים פוליטיים, עיצומים כלכליים, חרמות מדעיים וכדומה.

זוהי, כמובן, תקווה נוחה מאוד. היא לא מחייבת איש בישראל לעשות מעשה.

*        *        *

לפני הרבה שנים הוזמנתי לקחת חלק בפורום בינלאומי על השלום במזרח התיכון, שנערך בפורטוגל. בין הנואמים היה גם המדינאי הספרדי מיגל מוראטינוס. בדבריי האשמתי את האיחוד האירופי בנטישת מחנה-השלום הישראלי, במאבקנו למען שלום ישראלי-פלסטיני. טענתי שעל האירופים להתערב ולכפות על ממשלת-ישראל לשנות את דרכה.

במקום להשיב בהתנצלויות הרגילות, מוראטינוס פנה לעברי ואמר משהו כמו: "מה החוצפה הזאת? אתה דורש מאירופה לעשות את העבודה שלכם? על הישראלים עצמם לשנות את הממשלה שלהם. אל תאשימו את כל העולם במחדלים שלכם! לכו ופעלו כדי לשנות את המצב בארצכם! "

עניתי בזעם, אבל בליבי ידעתי שהוא צודק. למה שיהיה איכפת למישהו? למה שברק אובמה יוציא עכשיו הון פוליטי כדי להציל את ישראל מידי עצמה, כשאנחנו עצמנו לא עושים מאומה? למה שאירופה תטיל חרם ועצומות על ממשלת ישראל ותואשם באנטישמיות, כאשר אין בכנסת שום אופוזיציה הראויה לשמה?

במערכת-הבחירות הנוכחית בארצות-הברית, שני המועמדים (מישהו קרא להם "המשוגע והמושחתת") מתחרים ביניהם בדברי חנופה לממשלת-נתניהו. דונאלד טראמפ אף מאיים לבקר אצלנו בקרוב. (אילו הייתי אמריקאי, היית מתבייש. האם אלה הם שני המועמדים הטובים ביותר מתוך אומה של 320 מיליון נפש?)

אך מכיוון שזה כך, מגוחך לתלות תקווה כלשהי ב"לחץ אמריקאי" או ב"לחץ מבחוץ". לשום מדינאי זר לא איכפת מנתניהו, ולא איכפת לו אם יש לנתניהו מזל ואם לא. מנהיגי העולם אומרים לנו, בצורה זו או אחרת: "אתם בחרתם בו, אתם תיפטרו ממנו!"

ולדימיר פוטין, הציניקן המושלם, מוכן להעמיס על נתניהו מחמאות מכל הבא ליד, כדי להרגיז את עמיתיו במערב. למה לא? הוא יכול להסתדר טוב מאוד, עם נתניהו וגם בלי נתניהו. ניצ'בו.

פתגם יווני עתיק אומר שהאלים הופכים למשוגע את מי שהם רוצים שיאבד. זה יכול להסביר את ביבי ואת הכיבוש.

אנחנו נישאר תקועים עם נתניהו, אלא אם כן יקום בישראל כוח פוליטי חדש, שישים קץ למזל שלו.

הלוואי וידעתי לאיזה אל יווני או אלה יוונית לפנות.

31 באוגוסט, 13:00

השאר תגובה

כתובת המייל שלכם לא תפורסם. שדות המסומנים ב-* הם שדות חובה

Facebook Iconfacebook like buttonRSS