ראשי » כללי » הטראמפ האחרון

הטראמפ האחרון

הנדון / אורי אבנרי

איכר בא בפעם הראשונה לעיר הגדולה, מבקר בגן-החיות ועומד במשך שעות לפני כלוב הקנגורו.

"אין חיה כזאת!" הוא ממלמל לעצמו.

אני צריך להודות שהייתה לי הרגשה זהה כשראיתי בפעם הראשונה את דונלד טראמפ בטלוויזיה וכששמעתי שהוא מועמד לתפקיד נשיא ארצות-הברית.

"לא יכול להיות", אמרתי לעצמי. "זו בטח בדיחה!"

אמנם, האמריקאים מסוגלים להרבה דברים. מפעם לפעם הם לוקים בהתקף של שיגעון קולקטיווי. ג'ו מקארתי, למשל. אבל לא עד כדי כך. זה יותר מדי!

עכשיו נראה שדונלד טראמפ בדרך לבית הלבן. חכו, אומרים לנו. זהו עדיין שלב הבחירות המוקדמות. או.קיי., משהו מוזר קרה למפלגה הרפובליקאית. אך ביום הבחירות, מול פני ההכרעה, הרוב העצום של האומה האמריקאית יחזור למצב של שפיות ויצביע בעד יריבו (או יריבתו).

כך חשבתי גם אני. לא עוד. עכשיו אינני יודע.

יש לי הרגשה מוזרה שבבוקר שלאחר יום הבחירות אתעורר ואראה בטלוויזיה את הנשיא-הנבחר דונלד טראמפ.

בלתי-אפשרי? לא עולה על הדעת? אני כבר לא בטוח.

*          *        *

הדמוקרטיה, אמר וינסטון צ'רצ'יל, היא שיטת-המימשל הגרועה ביותר, חוץ מכל שאר השיטות. הוא, שנבחר פעמים רבות מטעם מפלגות שונות, גם אמר שקל להיגמל מההערצה לדמוקרטיה. די בשיחה של דקות עם בוחר ממוצע.

הדמוקרטיה מבוססת על סתירה. זה אחד מהליקויים שלה: הכישורים הדרושים כדי לנצח בבחירות שונים מאוד מהכישורים הדרושים לניהול מדינה, ולעיתים קרובות אלה גם כישורים מנוגדים.

יש מועמדים שהם ממש גאונים בניהול מערכת-בחירות. הם מתחנפים להמונים. הם מושכים תורמים נדיבים. אבל אחרי בחירתם אין להם מושג מה לעשות. לעומת זאת, יש מועמדים שהם מדינאים מלידה, בעלי חכמה ואינטואיציה, אבל אין להם צל של סיכוי לנצח בבחירות. פעם אמרו למועמד האמריקאי עדליי סטיבנסון שכל הבוחרים האינטליגנטים יצביעו בעדו. "אבל אני זקוק לרוב!" הוא התלוצץ. (למותר לציין שהוא לא נבחר.)

ויש גם המעטים, המעטים מאוד, שהם מנהיגים אמיתיים, אנשים המסוגלים להיבחר ולאחר מכן להנהיג מדינה ביד בטוחה. שוב צ'רצ'יל. נראה לי שטראמפ שייך לסוג הראשון. סוג הפוליטיקאים המוכשרים להקסים את ההמונים, אלא שכשרונם להנהיג מעצמה עולמית מוטל בספק חמור. יתר על כן, אני חושב שהוא אדם מסוכן.

בהתחלה טראמפ נראה כמו ליצן. לא התייחסו אליו ברצינות. חשבו שהוא ישחק קצת ואז ייעלם. בינתיים נעלמו מי שאמרו כך.

אחר-כך נראה טראמפ כאופורטוניסט חסר-עקרונות, אדם שיגיד בכל רגע מה שנכנס לו לראש, גם אם זה ההיפך ממה שאמר יום לפני כן. אדם לא-רציני. ממש שוטה. אדם שאינו יכול להיבחר.

לא עוד. הטראמפ שאנחנו רואים עכשיו הוא פוליטיקאי ערמומי, אדם מנצח, מועמד שיש לו כישרון על-אנושי לתעל את הזעם, המרירות, רגשות האפלייה של המעמד הנמוך בציבור הלבן, מעמד המרגיש שהארץ נגנבה ממנו על-ידי פוליטיקאים מושחתים,  שחורים, היספאנים ואספסוף אחר.

חכו רגע! האם המשפט האחרון לא מזכיר לנו מישהו?

מישהו שהתחיל גם הוא כליצן, ואז הפך לפוליטיקאי ערמומי, שהבטיח "להחזיר את המדינה לגדולתה", שבנה קריירה על השנאה למיעוטים (במקרה ההוא יהודים, וגם שמאלנים, הומוסקסואלים וצוענים), שאמר דברים שמתחריו לא העזו לבטא – ושהביא בסוף יסורים שלא-יתוארו על ארצו ועל העולם כולו.

בלי שמות, בבקשה.

*         *         *

דונלד טראמפ הוא צאצא של משפחה גרמנית. שמה המקורי היה דרומפף. זאת הייתה משפחה של כורמים בעיירה בחבל הריין. סבו, פרידריך, היגר לארצות-הברית ב-1885. בימי "הבהלה לזהב" הוא פתח מסעדות שסיפקו למחפשי-הזהב הבודדים מזון ושרותי-מין. זה היה מקור ההון הגדול של משפחת טראמפ.

כאשר התחתן פרידריך עם נערה מעיר הולדתו הוא רצה לחזור לגרמניה, אך נתקל בבעייה. שלטונות הרייך הגרמני, שזה עתה קם, גילו שפרידריך עזב את גרמניה ערב הגיעו לגיל הגיוס, וחזר לגרמניה חודשיים אחרי שעבר את גיל הגיוס. אי-אפשר לעשות דברים כאלה. לא בגרמניה של הקיסר. על כן הם גירשו אותו, ישר בחזרה לאמריקה.

אפשר להשתעשע בדמיונות. מה היה קורה אילו נשאר הסב בגרמניה? האם היה דונלד דראמפף עומד היום בראש מפלגה ימנית-קיצונית בברלין?

בימי הגאות של הפאשיזם האיטלקי והגרמני כתב הסופר האמריקאי סינקלייר לואיס ספר בשם "זה לא יכול לקרות כאן". השם היה איפכא מסתברא – הספר תיאר דווקא איך מפלגה נאצית משתלטת על ארצות-הברית. אבל לואיס תיאר העתק של הפאשיזם האירופי, שהיה זר לרוח האמריקאית. כך עשה גם הסופר האיטלקי איגנאציו סילונה, שספרו "בית-הספר לדיקטטורים" תיאר גם הוא השתלטות הפאשיזם על אמריקה.

אין הגדרה ברורה ומקובלת של הפאשיזם. לפאשיסטים אין ספר קדוש כמו "הקאפיטל" של קארל מארכס לקומוניסטים. על הפאשיסטים אמרו: "כשאראה אותם, אכיר אותם". אבל לכל ארץ יש סוג אחר של פאשיסטים, והם יכולים להיות שונים מאוד זה מזה.

טראמפ הוא הסוג האמריקאי. הביטחון העצמי המוחלט של המנהיג. פולחן הכוח הגס, הבוטה. הלאומנות שלוחת-הרסן. ההסתה נגד המיעוטים. הבוז למימסד הפוליטי (של שתי המפלגות). אין שפם קטן מצחיק, אבל יש שיער כתום פרוע.

מכיוון שהפאשיסטים מעלים על נס את העם שלהם לעומת כל שאר העמים, ניתן היה להניח שהפאשיסטים בארצות השונות שונאים זה את זה. אך בפועל קיים משהו הדומה לאינטרנציונל פאשיסטי. עובדה: המנהיג הפאשיסטי הצרפתי ז'אן-מארי לא-פן (שבתו סילקה אותו מהנהגת מפלגתו בשל קיצוניותו הבלתי-מרוסנת והאנטישמיות שלו) שיגר ברכה לטראמפ. כך עשה גם המנהיג לשעבר של הקו-קלוקס-קלאן הגזעני. טראמפ לא הסתייג משניהם.

כאשר תפסו אותו משתמש בסיסמתו של בניטו מוסולינו, המנהיג האיטלקי שהמציא את הפאשיזם – "מוטב לחיות יום אחד כאריה מלחיות מאה שנים ככבש" – טראמפ לא התנצל. מוסוליני עצמו דווקא לא נהג כאריה. הוא התחנן על חייו כאחרון הפחדנים כאשר נתפס על-ידי פרטיזנים איטלקיים והוצא להורג.

באור זה יש לשפוט גם את עמדתו של טראמפ כלפי הסכסוך הישראלי-פלסטיני. במבט ראשון זהו יחס ממש מרענן. כל המועמדים האחרים, בשתי המפלגות, מתפלשים בעפר לרגלי בנימין נתניהו ומתחננים לתרומות מידי שלדון אדלסון ודומיו. טראמפ אינו זקוק לכסף היהודי. הוא יכול להרשות לעצמו להגיד דברים שפויים: שהוא רוצה להישאר ניטראלי כדי שיוכל לשמש מתווך הוגן אחרי בחירתו לנשיא.

נשמע טוב. אבל יש לזה צליל אחר כשבא מפיו של אוהד הקו-קלוקס-קלאן.

*         *        *

כל זה מכניס את נתניהו למלכודת. מה לעשות?

הוא מתעב את הילארי קלינטון, כפי שהוא מתעב את כל הדמוקרטים. נכון, לפני הרבה שנים, כאשר הייתה הגברת הראשונה, הילארי צידדה בפומבי בהקמת מדינה פלסטינית לצד ישראל. "גוש שלום" ערך אז הפגנת תמיכה בה מול השגרירות האמריקאית בתל-אביב. חיילי המרינס לא הניחו לנו להתקרב. אך מאז זרמו הרבה מים בירדן, וגם הרבה כסף מחיים סבן ומיליארדרים יהודים אחרים. עכשיו מתפלשת הילארי כמו האחרים.

נתניהו הוא רפובליקאי אדוק. הוא היה מקבל בשמחה את הנשיא רוביו או את הנשיא קרוז. אבל את הנשיא טראמפ? אנטישמי? אוהב-ערבים? נו, כבר אירעו דברים מוזרים עוד יותר.

לפי המילון טראמפ פירושו הקלף המנצח. "הטראמפ האחרון" הוא תקיעת-השופר מחרישת-האוזניים, שתעורר את המתים ביום הדין.

הבה נקווה שהבוחרים האמריקאים יתעוררו לפני כן.

בשנות ה-60 סופרה בארץ בדיחה:

אחד מעוזריו של ראש-הממשלה, לוי אשכול, רץ אליו וקרא: "לוי, קרה אסון! עומדת להיות בצורת!"

"איפה?" חקר אשכול בבהלה.

"בנגב", השיב העוזר.

"נבהלתי, חשבתי שבטקסס", הרגיע אותו אשכול. "אז מה אתה מתרגש?"

07 במרץ, 14:00

 

השאר תגובה

כתובת המייל שלכם לא תפורסם. שדות המסומנים ב-* הם שדות חובה

Facebook Iconfacebook like buttonRSS