ראשי » מאמרוכים » המולדת בסכנה

המולדת בסכנה

מכתב גלוי אל ההיסטוריון מנחם בגין

מאת ההיסטוריון יעקב טלמון

תיק השנה החדשה / תחזית מהעבר /  מאמרוכים 

מאמר היסטורי זה הינו קריאה-חובה. הוא נקרא באופן שוטף, מרתק, למרות אורכו. יש בו כל מה שנאמר מאז – גם לפני כן, אך לא כך – על אודות המצב הישראלי. בראייתו הרחבה מאוד, טלמון שילב את לקחי ההיסטוריה עם אלה המתחייבים מניסיוננו המצטבר מאחרית ימיו עד היום.

טלמון, במידת ההומור שליוותה את רצינותו, הוסיף לבגין פנייה נוספת: "מחולה-לב אל חולה-לב" (ראו על כך בראשית המאמר). אכן, הוא הלך לעולמו חודשים אחדים אחר-כך, בלב שבור. זאת הייתה צוואתו האישית-לאומית. היא לא קוימה עד עצם ימים אלה.

אדוני ראש הממשלה,

אני מרשה לעצמי להפנות אליך את האיגרת הזאת כדבר היסטוריון אל היסטוריון, מאחר שבראשית כהונתך כראש ממשלה הודעת וחזרת שלא תחפש קדנציה נוספת, כי אתה מייחל לפנאי לחבר ספר שבו תסכם ותעריך את הדרמה ההיסטורית העצומה בתולדות עמנו – ללא אח ורע בהיסטוריה שלנו מאז חורבן הבית השני ומעטות ביותר דוגמתה בתולדות העמים – של השואה והתקומה.

זכורני ששנים לפני כן, במסיבה באולם הסנאט של האוניברסיטה העברית, בתום טקס הענקת תואר דוקטור לאחד מפקודיך באצ"ל שכתב עבודת מחקר בהדרכתי על פעולות הארגון באירופה, אמרת לי שבימי המאבק בבריטים נאסר על אנשי המחתרת שבראשה עמדת להזדקק למילה הכתובה; והוספת פרט שמשום מה כבש את דמיוני ונחרת בזיכרוני:

התעודה הכתובה היחידה מאותם ימים – הפתקה ובה הססמה הפקודה לפוצץ את מלון המלך דוד: "דוד מלכנו משיחנו "- נמצאת באחת הרגליים של שולחן העבודה שלך בביתך בתל אביב. העירותי אז שמחובתך להתפנות לכתיבת דברי הימים ההם וסיפור עלילותיהם ,שהרי בהיעדר מקורות בכתב, יישארו הדורות הבאים ללא מידע אותנטי ובדוק עליהם.

בתשובה פנית לסובבים אותנו ואמרת בבדיחות דעת: "הוא רוצה להוציא אותי מהממשלה" )ממשלת הליכוד הלאומי בזמנה(. בהזדמנות אחרת, מיד לאחר תכנית טלוויזיה שבה הופענו יחד עם עוד מתדיינים, הצעת לי שננהל ויכוח טלוויזיוני על הזכות ההיסטורית. הסכמתי מיד, אולם זמן לא רב לאחר מכן לקיתי בהתקף לב שמנע, לדאבון לבי, את הגשמת הרעיון .

נעמה לי וגם הביכה אותי המחמאה שהשמעת פעם באוזני, שאני בעיניך סמכות בלתי מעורערת בהיסטוריה, אף שמיהרת לסייג את דבר השבח בסייג מודגש: "עד שנת ,0011 כי בתקופה שלאחריה אני הנני האוטוריטה". בינתיים פשטו שמועות ששינית את תכניותיך ואתה מתעתד בכל זאת להוסיף ולנהל את ענייני המדינה עוד ארבע שנים. אני מתפלל שבכל זאת עוד נזכה לסיכום היסטורי פרי עטך דוגמת הדיווחים המונומנטליים של יוליוס קיסר ,וינסטון צ'רצייל, שארל דה גול ודומיהם, חיבורים שהם בגדר עלילות היסטוריון רבות השראה, שהרי עליהם יתחנכו דורות אין ספור. ואין לך כוח גדול מעצמתו של מיתוס היסטורי ששבה את הלבבות. ולידיעתך: גם אני הקטן חולם על שחזור של מה שהתרחש במאה שנים האחרונות בתולדותינו, כדי למצוא טעם ופשר לתהפוכות האדירות האלה בקונטקסט ההיסטורי הכללי .

יהיו שיגידו שההרהורים שאני מעז להשמיע באוזניך על הבעיות הגורליות שלנו חדורים תודעת יתר של עולם החוץ, השוואות ספק רלוונטיות בינינו ובין עמים אחרים, רגישות מופרזת לתגובות דעת הקהל העולמית והתמקדות אובססיבית בגורם הערבי – בקיצור, הם לוקים ב"חוסר שורשיות", מוצקות, ביטחון עצמי ו"זקיפות קומה יהודית" ובפזילה לצדדים.

*          *         *

אין לשכוח שהעיסוק העיקרי שלי עד כה היה בהיסטוריה כללית, שהיא מילה אחרת להיסטוריה משווה.

העוסק בה ניצב לפני ברירה: לייחס ממשות מכרעת בהיסטוריה לתהליכים ולזרמים כלליים, לשלב שבהתפתחות הטכנולוגית הכלכלית החברתית, לרוח הזמן, לסולם הערכים של התקופה, למאזן הכוחות ולמגמות רוחניות ואידאולוגיות של התרבות העל לאומית, ולראות במתרחש בעם הקונקרטי הזה או האחר רק נוסח מיוחד של הכללי והמשותף – כגון הנצרות, הפאודליזם, התרבות התעשייתית, האימפריאליזם ,הסוציאליזם, ואפילו הלאומיות; או לראות את חזות הכול ביחידה הלאומית, גורלה וייעודה, ולדון בהשפעות חוץ בבחינת גירויים המפעילים מפעם בפעם את רוח האומה – אותה סובסטנציה שאינה מתבטלת לעולם, הרצופה וזהה עם עצמה – והנספגים בהתפתחות הגאון והייעוד הלאומי בדרך הסגולית, המיוחדת רק לאומה הזאת.

התנגש

התנגשות עם מתנחלים אחרי מלחמת ששת-הימים

עדיין אני מוטרד ביתר שאת מן התעלומה רבת האימה וההוד של החיזיון היהודי המיוחד במינו בתולדות האנושות. אבל למדתי במרוצת הימים שהעיון הפורה בסוגיה אפשרי רק בדרך של השוואה עם היסטוריות אחרות. בלי עימות כזה לעולם לא תדע מה סגולי לעם הזה ומה שכיח גם אצל אומות אחרות, היכן השוני והחד פעמיות. ההיסטוריון הכללי הוא מעין שופט הנזקק למבחנים כלליים, לנורמות המשותפות והמקובלות בתקופה הנדונה בתרבות הנדונה – אם תרצה, למושג הלא מדעי של "נורמליות". לא זו בלבד שאין הוא סנגור או קטגור, תועמלן או מוכיח בשער, טרובדור או סטיריקון; אלא שאין הוא ניגש לנושאו מתוך החלטה מדעת לשמש שליח ציבור, היסטוריון לאומי או נביא האומה, או אורים ותומים ופה למאוויי הדורות.

אני נזכר בגינוי הצרחני שבו מגנה היטלר ב"מיין קאמפף" את המאניה של אובייקטיביות הנפוצה, לדעתו, כל-כך אצל הגרמנים ומקהה את האינסטינקט והגאווה הלאומית . עם זאת , לא הופתעתי כלל כאשר מבקרים שונים – מבני בריתנו ושלא מבני ברית – ציינו שכל משנתי וצורות הטיפול שלי בנושאים בהיסטוריה כללית עוצבו על ידי הניסיון ההיסטורי היהודי והן רוויות כולן חוויות יהודיות של דורנו.

ההיסטוריון הכללי הוא מוודה, ועל ידי כך מחנך, באותו האופן שבו נחשב פסיכואנליטיקאי  לכזה. השאיפה להבחין בין הנורמלי לסוטה מן הנורמה מביאה אותו לחטט במוטיבציה, במניעים גלויים וסמויים, בחישובים רציונליים ובדחפים יצריים ,בדעות מבוטאות ובכוחות כפייתיים, בחתירה למטרה ברורה ובהיגררות אחרי חוויות טראומטיות – ולראות בכל אלה מפתח לסוד הפער המדהים והטרגי שבין כוונות לתוצאות ,והסבר לטעויות ולשגיאות האומללות בהיסטוריה .

גישה כזאת מן ההכרח שתהיה מכאיבה, מביכה ומזוכיסטית, בחיתוך בבשר החי, כאשר הנושא נוגע בשורשי ההוויה הלאומית של עם למוד סבל. ודאי, אין די בכך לרפא או להציע הצעות פתרון מעשיות, אולם יש בכך משום תרומה לייצוב מה של החולה, שהרי החשיפה של המכניזם הנסתר יכולה לשוות פרופורציות מדויקות יותר למצוקות ולתסביכים ולהפיג משהו מהנוורוזות וההיסטריות המענות אותנו. מורי ורבי הנערץ, מגדולי ההיסטוריונים של המאה העשרים וציוני נלהב, לואיס נימייר, נהג לומר שהנוורוזה היא המצב הנורמלי של האנושות .

האמת ההיסטורית מורכבת ורבת פנים, רווייה אמביוולנטיות ומלאה ניגודים וסתירות ,מאבקים והתנגשויות. האמת היא הכול, כלומר פונקציה של מיון, סיווג ועימות של האינטרסים, השאיפות והמנטליות של כל הצדדים בקונפליקט ההיסטורי. כל צורה של התעלמות מגורם מן הגורמים ושל התרכזות בלעדית באינטרס אחד ובלעדי – "זה שלנו "- מולידה חצאי אמת , שברי אמת , שקרים גמורים או כזבים חלקיים. בסופו של חשבון ,ובעולם המודרני שבו הכול שלוב ושזור במסכת מקיפה סבוכה, שאין לפרקה, מכשיל המחדל הזה גם את הנפשות הפועלות בעשייה היסטורית, בדומה למתמטיקאי המדלג על נתון מהנתונים, או לכימאי המתעלם מרכיב אחד בים הרכיבים .

"ויקו לעשות ענבים ויעש באשים" (ישעיהו ה, ב). שלושים ושלוש שנים לאחר ההחלטה החגיגית של עצרת או"ם על הקמתה של מדינה יהודית, שלושים ושתיים שנה לאחר שלוחמי המדינה הצעירה הדפו את צבאות ערב שהתנכלו לקיומה וישראל התקבלה כחברה חופשית ושווה לנציגות משפחת העמים, וארבע עשרה שנים לאחר ניצחוננו חסר התקדים במלחמת ששת הימים, ושנתיים מאז ההבקעה ההיסטורית בדמות ביקורו של הנשיא סדאת בירושלים – הייתה ישראל ל"יהודייה בין העמים", מבודדת כליל, כמעט מנודה, נטולת לגיטימציה בעיני אויביה, מטרד לידידיה; עמה מפולג בשאלה הקיומית הקובעת כול; כלכלתה ניצבת על פי תהום. רבבות חקלאים – סמל לשיבתה של האומה לאדמת אבותיה, שחפרוה באופן שמעורר את התפעלות העולם – וכן ציבור מחנכי הדור הצעיר – אותה ערובה לקיומה ולעתידה של המדינה – מתקוממים נגד ממשלת ישראל ועולים על בית המחוקקים שלה .

לפנינו התמוטטות שלטון החוק והסדר הציבורי, רפיון של ממשלה שאין לה עוז לממש את החלטותיה ולעמוד בפני לחצים של אינטרסנטים ובכך מעודדת היא עלייתן של קבוצות ושל מגמות חוץ פרלמנטריות הפורקות את עול המדינה ומבקשות להטיל עליה את רצונן בכוח – תופעות השמות ללעג את חלום חידוש הממלכתיות היהודית.

אנו נחרדים מירידת ההמונים של אזרחי המדינה, ובהם ילידי הארץ, ומן הנשירה המכאיבה כל כך של עולי רוסיה, שנפדו מהסגר אגב גיוס עזרתה של הגדולה במעצמות, ונראו כסמל לנס של תחיית מתים ושיבת בנים אבודים. ניכרים ניצני מרי מאורגן של האוכלוסייה הערבית במקום התפייסות על בסיס תכנית האוטונומיה – כהשלמה לחוזה השלום עם הגדולה במדינות ערב. כמו כן מבהילים אותנו תהליכי טמיעה דוהרת בתפוצות – רק דור אחד לאחר השואה .

*           *           *

מה הביא להידרדרות הזאת ? לא מענייננו לטפל בהיבטים הקוניונקטורליים , אלא לנסות להתחקות על היסודות הסטורקטורליים .

בין שתי מלחמות עולם היה שגור במדינות שלחמו בשנים ההן המונח "הדור האבוד". התכוונו בכך לאותם מיליוני צעירים שנפלו בקרבות , בעיקר מהעלית אשר סיפקה את חבר הקצינים, ששיעור הנספים מקרבה – תוצאה של שיטת הלחימה הנלוזה וההרסנית – היה גבוה מחוץ לכל פרופורציה. אתה מתחלחל בעוברך, למשל, על הסטטיסטיקה של האבדות משורות הבוגרים והתלמידים מאוקספורד ומקיימברידג' באותו מרחץ דמים.

אחד הניצולים, ראש הממשלה הבריטי לשעבר הרולד מקמילן, ייחד דפים שלמים כדי לבטא בדברים נוגעים ללב את תחושתו של יחיד ששרד מחבורה גדולה ומלוכדת של חברים וידידים . להיעדרו של ה"דור האבוד" ייחסו בני התקופה וההיסטוריונים של שנות העשרים והשלושים את הרמה הירודה, אזלת היד ודלות הדמיון של הפוליטיקאים, את מדיניות הפיוס הפחדנית, את אי היכולת לעצור ולהיאבק במשבר הכלכלי הגדול ובאבטלת ההמונים שהצטיירו בעיני רבים כסימני שקיעתה של התרבות המערבית; וגם את העובדה שקשה היה לאייש משרות אקדמיות גבוהות באוניברסיטאות בימים ההם.

כאין וכאפס היה האסון הזה לעומת החורבן שפקד את עמנו במלחמת העולם השנייה, עם הימחקותה המוחלטת של הציביליזציה היהודית באירופה. מי מאתנו, שנולדנו או חונכנו בה, מסוגל לדמות לעצמו את הרחובות היהודיים בכרכי מרכז אירופה ומזרחה שנשמו, את דממת ה"שטעטלך" של "תחום המושב" מבלי שבוקע עוד קול תורה מבתי המדרש והחדרים.  כיצד נדמו מקהלות נערי השומר הצעיר ובית"ר סביב למדורות שדעכו; נדמה יללת "אל תשליכנו לעת זקנה ככלות כוחנו אל תעזבנו" מעזרת הנשים בימים הנוראים; פסקו לעולם הוויכוחים הקולניים בין ציונים למיניהם ולמרקסיסטים לסוגיהם בקרנות הרחובות. עלמות ישראל אינן מקדמות עוד בזמר וברינה את בוא האביב בעת פריצת החלונות ערב פסח. חפץ קיום כה אדיר, אמונה כה עמוקה בתחייה לאומית וחברתית בקרוב בימינו נבלמו בעינויים, בהשפלה, באימה אין קץ, ולבסוף – במיתות המשונות.

ויסלחו לי הקוראים על שאני מעז להתאכזר אליהם ואל עצמי ומעלה על הנייר מה שרבים מהרהרים בו, אך אינם מסוגלים להעלותו על דל שפתותיהם, והיא הקינה על שתנועת השחרור הלאומית הציונית השיגה את יעדה בו ברגע שאיבדה את ציבור שולחיה.

הרוחות סביב לאושוויץ וטרבלינקה מפזרות את אפרם של כשני מיליונים של עולים ואזרחים פוטנציאליים של מדינת ישראל שהיו חדורים מוטיבציה ציונית אינטנסיבית ואותנטית ,ומונעים על ידי האילוצים החזקים ביותר, בעלי השורשיות היהודית המוצקה ביותר. להם לא נמצא תחליף .

השנים הראשונות של המדינה – תקופה של אחת ההתפוצצויות הגדולות של מרץ ,תושייה ודריכות יהודיים ועשייה קדחתנית למען הנחת יסודות למדינה וקליטתם של מאות אלפי העולים – האפילו במעט על תוצאות האבדה. אבל החלו להרגיש בה כשנתיים שלוש לפני מלחמת ששת הימים, בעת של ליקוי מאורות וירידת המתח. התוצאה החשובה מאוד של הניצחון במלחמת 0091 היתה ראייתו בעיני רבים כפיצוי וכגמול על המרטירולוגיה של השואה, כסימן שהאומה גברה בצורה הרואית על האסון המחריד, כסמל של מהפכה שהתחוללה בעם שרק אתמול הובלו בניו כצאן לטבח למחנות השמדה – וכעבור שנים מספר כובשים אחיהם ובניהם אימפריה בתוך שעות .

רבים מן הדתיים – שהתקשו להציב את השואה בסכמה של ההשגחה וההיסטוריה היהודית, שהרי נבצר מהם לטעון כי מותם של מיליון ויותר תינוקות שלא חטאו הוא עונש שנענש העם היהודי על חטאיו בדין – כי איזה חטא יצדיק עונש כזה ?- לא אהבו לדבר ולעסוק בשואה. זכורה לי קריאתו הנרגשת של זלמן ארן לעבר מושבי הדתיים בכנסת:

"אני לעולם לא אסלח לכם, שמכם לא יצאה 'מגילת איכה' שנייה לאחר השואה". הם חשו הקלה עמוקה, כאשר יכלו להצביע על הניצחון במלחמת ששת הימים כעל שעת חבלי משיח ולתארו כתחילת הגאולה, ואת כיבוש השטחים כאצבע אלוהים – שאכן חזון "השיבה ימינו כקדם" והבטחת הבורא מתגשמים והולכים במלוא היקפם .

הלאומנים החילונים נסחפו בהלך רוח זה. לכך התכוון, למשל, שר החוץ החדש ) משה דיין(, שאמר לפני ימים אחדים שהדור הזה אינו יכול "ואינו רשאי" לוותר על יהודה ושומרון ורצועת עזה, ברמזו שהשטחים האלה הם נחלת כל הדורות, אלה שבעבר, בהווה ובעתיד .

דורנו זה, אשר מכל הדורות זכה דווקא הוא שיימסר לו הפיקדון, אינו רשאי להשמיטו מידיו .

*           *          *

האם לפנינו אמונת נצח שלא תמוש ולא תיחלש לעולם, דבקות בחזון אידאלי ששום צר ואויב, שום פגעים וייסורים, תסכולים ואכזבות, לא יוכלו לו? או גלגולה של תכונה יהודית מובהקת שהקנינו אולי לדתות המונותאיסטיות, והוא הצורך להשתעבד לאידאה, לחזון של שלמות, לאורח חיים אסקטי וריטואליסטי, במקום לראות את החיים כפי שהם פה ובשעה זאת סביבנו, כדרך היוונים למשל? לראות בהם אתגר: לנסות כל צורות קיום, לדלות מן הטבע ומן החיים את כל האפשרויות – כדי להרחיב את הדעת, ליהנות את הגוף והנפש ?

בקיצור, הדחף הכפייתי להתנכר לטבענו האנושי הראשוני ?

ואולי לפנינו סימן לסירוב ולאי יכולת טרגיים לחיות עם עובדת השואה והמציאות שהיא הניחה אחריה, חוסר יכולת להתאים את עצמנו להן, ועקב כך – הינתקות ממה שכינה פרויד עקרון המציאות ובריחה לעולם של הזיות, לדפוסי מחשבה ורגש מיתולוגיים, שהדוגמה הקלסית להם היא השבתאות? מה פשר ההחלטה הנחושה של רבים לחזור למקום שבו היינו ב-0090 ולהמשיך משם עד לקצה גבול הייעוד, כאילו לא אירעה הקזת הדם האיומה ,כאילו לא השתנו לא המציאות היהודית ולא העולם כולו ?

עצמת הניצחון סייעה לכך. היא גרמה לנו לשכוח, שכדברי ניטשה: "יש ניצחונות שקשה יותר לשאתם מכישלונות". שניצחון בקרב, אין הוא הוכחה כלל ועיקר לעצמה אמתית ויציבה אם היא חסרה את ההקשר של רכיביה המרובים והשונים כגון תשתית כלכלית ,אוכלוסייה הומוגנית וגורמים גאופוליטיים נאותים, דעת קהל עולמית אוהדת, רשת בריתות, ניסיון פוליטי וכר. שהרי התחייבויות או שאיפות מעל ליכולת האובייקטיבית הן מלכוד. נקיטת מדיניות ושיטות הסותרות את האינטרסים החיוניים של מדינות אחרות חשובות או פוגעות בהן, או מנוגדות למוסכמות, לערכים ולרוח הזמן של התקופה – מעוררת התנגדות הבולמת את האפקטיביות של היזמה המדינית.

מחבר שורות אלה מעולם לא פקפק, שהמפנה שחל כאשר זנחה ממשלת ישראל בקיץ או בסתיו 1967 את המדיניות המוצהרת שאין לה תביעות טריטוריאליות והיא מוכנה להחזיר שטחים תמורת שלום, היה תקלה פטלית. ההתכחשות להחלטת האו"ם מלפני עשרים שנה בדבר החלוקה ולעקרון החלוקה – כלומר פתיחת הבעיה ישראל ערב מחדש, לאחר שמשפחת העמים כבר הכירה בפתרון שהושג, הסתגלה אליו וראתה בו נתון יציב וטבעי (על אף החיכוכים, החריקות, ההפרעות ושפיכות הדמים ומעשי טרור וחבלה ספורדיים) היתה הרת אסון ונטולת כל סיכוי להצלחה .

יש המצביעים על החלטות חרטום וקובעים שהללו חסמו כביכול את כל הדרכים. אין לי בקיאות מספקת, אולם אנשים שדעתם חשובה בעיני טוענים שעיון מדוקדק יגלה אפילו בהן גמישות רבה יותר ממה שנראה על פני השטח. מותר לחשוד שהיו אנשים בצמרת ובציבור הישראלי שרווח להם כאשר יצרה ועידת חרטום את הרושם הזה וגם כאשר הטלפון מחוסיין לא צלצל.

איני סבור שלממשלת הליכוד הלאומי ושלממשלת המערך היתה החלטה נחושה, מקיאוולית, שלא לזוז משום מקום ולא לוותר על אף שעל. אצל הרוב היתה רתיעה מפני רעיון של סיפוח טוטלי, ובאותה שעה היתה אי יכולת להרפות משטח מן השטחים – מטעמים ציוניים, פוליטיים ואסטרטגיים. ומאחר שהאמונה בעליונות צבאית היתה בלתי מעורערת, הטרור של אש"ף נסבל, האוכלוסייה הערבית סבילה, רוסיה גורשה ממצרים, חוסיין היכה את המחבלים עד חרמה, מדינות ערב היו מסוכסכות כרגיל וארצות הברית לא לחצה – להפך, היא סיפקה נשק וסיוע בשפע – למה לזוז?

לעולם אינך יודע מה יכול לקרות במזרח התיכון, ומאחר שהפוליטיקה אינה סובלת אי מעש וקיפאון, וההססנים בדרך כלל נגררים אחרי מי אלה שמצטיירים בעיניהם נחרצים ,לא היה למתונים ולממשלה הכוח, ואף לא ההכרה העמוקה, להתנגד לניסיונות ההתנחלות הפרטיזניים, הספונטניים או הנתמכים על ידי אוהדים בתוך השלטון, שסייעו בחצי לב או השלימו לאחר מעשה, או עשו חישובים אלקטורליים.

זכורני פגישה ביזמתו של שר החוץ דאז אבא אבן בין מורים בכירים של האוניברסיטה העברית לצמרת משרד הביטחון. התבקשתי אז לחוות את דעתי והעזתי לומר שכהיסטוריון – שהדיאגנוזה שלו, כמוה בדיאגנוזה של רופא, אסור שתהיה מושפעת מפניות אישיות, צריכה כולה להיות לגופה – לא ידוע לי מקרה שסכסוך כה מסובך, כה רווי יסודות אמוציונליים ואי רציונליים, פחדים ואימים ורגשות נקם, בא אי פעם על פתרונו בלי התערבות מבחוץ, מצד מעצמה אחת או ברית מעצמות, בעצה טובה, במעשה תיווך או בלחץ וכפייה.

לפני כמה ימים, בשיחה עם אחד הדיפלומטים הישראלים המוכשרים והחשובים ביותר, הסכמנו שההיסטוריה לא תסלח לארצות הברית על כי לא נכנסה בעובי הקורה הרבה לפני 1967. זאת היתה אחריותה כמעצמה המובילה של התקופה .

שהרי באמת, על אף ההתפארות שרגילים העמים המשוחררים להתפאר, שהשיגו את חירותם בכוחות עצמם ובגבורה עילאית, בלא עזרת זרים – כמעט שאין לך מקרה בהיסטוריה שבו לא נזקקה ונעזרה תנועה לאומית, בצורה זו או אחרת לסיוע פעיל או לעמדה אוהדת לפחות של אחת המעצמות, שעמדתה נבעה מאינטרסים אנוכיים או מסנטימנטים היסטוריים או אידאולוגיים. כמובן, העזרה מבחוץ באה רק בעקבות המאבק העיקש והעמידה הנחרצת של האומה המתקוממת. היוונים במאה ה-00 היו, אולי ,ראשונים שהצליחו לקומם דעת קהל נגד ממשלות עוינות בעזרת מיתוס גדול. כל הגבורה והמרטירולוגיה של האירים והפולנים לא הועילו להם במאה העשרים, שכן שום מעצמה לא היתה נכונה לריב עם בריטניה "השלטת בגלים" בימים ההם, או להכניס את ראשה ללוען של שלוש המעצמות הצפוניות האדירות שחילקו את פולין ביניהן ושביתורה של פולין היה המלט של הברית הממושכת ביניהן .

בשנים האחרונות אנו ניצבים בעמדה של מורדים במערכת הבין-לאומית. קל לקצור תשואות כשמטיחים גידופים נגד "הגויים המרושעים" ונגד אטימותם ואנוכיותם של עמים ,אבל האשמות כלליות אלה, שאינן חסרות שחר, אינן מסבירות דבר ואינן מקדמות ולו בשעל אחד .

במובן מה, כל תנועת שחרור לאומי היא בראשית דרכה גורם של מרי בסדר הביך לאומי .

החוק, לרבות הבין-לאומי , הקיים והמחייב, עומד תמיד לימין המדינה השלטת והרשויות הקיימות והסטטוס קוו, ואילו המתקוממים מבקשים לשנות את המצב – ולו גם בכוח – להזיז גבולות ולהפר את מאזן הכוחות. אולם כל תנועת שחרור לאומי המשיגה מעמד של מדינה עצמאית, עצם מעשה הצטרפותה לקהילת העמים העצמאיים מתבטא בקבלתם של כללי המשחק הבין-לאומי אגב מילוי שני תנאים: נכונות לכבד את החוק הבין-לאומי ויכולת מוכחת לקיים סדרי שלטון תקין במדינתה, ויהיה משטרה הפנימי אשר יהיה .

בשנתיים שלוש האחרונות יוצרת לעתים מדינת ישראל רושם שאין היא מקפידה על מילוי התנאי האחד – ואין היא מסוגלת לממש את התנאי האחר. הדוקטרינות הנשמעות מפי דוברים רשמיים או דוברים שהממשלה רוצה ביקרם נוגדים בעליל את התפיסה של קהיליית המדינות, או אינם יכולים להתקבל על דעתה. כך נוצרים מצבים המזכירים ,למשל, את עמדתה של צרפת המהפכנית, שבהצהירה על עקרון ריבונות העם התכחשה להתחייבויות שקיבלו מלכיה כלפי מלכים אחרים בתקופה שאלה גילמו את הריבונות של מדינותיהם, ובאותה שעה תבעה שהתחייבויותיהם של המלכים הזרים כלפי צרפת יוסיפו לחייב את המדינות האחרות, שכן הן טרם השתחררו מעולם של המלכים .

באופן דומה אנחנו טוענים כי הגדה ורצועת עזה אינן בבחינת שטחים כבושים, כי ההגבלות בחוק הבין לאומי על פעולותיה של מדינה כובשת בטריטוריה כבושה אינן חלות עלינו ,ובראש ובראשונה בעניין התנחלויות, הפקעת קרקעות וכדומה, שהרי מבחינתנו

"השטחים" הם שטחים משוחררים. זאת, אגב, טענה בעלת ותק נכבד, שכן מאז המהפכה הצרפתית יצא הביטוי "כיבוש" מן האפנה, וכל כובש מכריז על עצמו כעל משחרר. עם זה ,הקיצוניים בגוש אמונים נזקקים לסנקציה דתית כדי להצדיק את פעולתם בשטחים .

*            *           *

אין לך דבר נלוז ונפסד יותר משימוש בסנקציה דתית בסכסוכים בין עמים ומדינות. אותו בחור מגוש אמונים, שטען בעתירת אלון מורה בלשון בוטה, ולכאורה בכנות ועוז, כמי שמבקש שלא לעשות שקר בנפשו, כי הוא וחבריו שואפים להתנחל במקום שבחרו להתיישב בו לא מטעמים ביטחוניים, אלא משום שאלוהים ציווה על בני ישראל להוריש את הכנענים

– ספק אם הבין איזו תיבת פנדורה הוא פותח: אין פשרה של קצת פחות או קצת יותר בפלוגתות דתיות, ולמעשה היה כמזמין מלחמת ג'יהאד מצד מאמיני האסלאם, והצהרה מצד הוותיקן, שלאחר שהיהודים מאסו בישו הם איבדו את סגולתם, ולפיכך בטלה ההבטחה לך ולזרעך .

טיעון דתי מעורר כבוד ונשמע ביראה אם הוא self regarding, נוגע לעניינים שבין אדם לקונו, לתפילה, לסיגופים, לצומות, לאמונה שבלב, לאורח חיים; אבל הוא מקומם אם הוא other regarding ותובע זכות להטיל מרות, לפגוע בזכויות, בחופש, באינטרסים, בקניינים של אחרים. נודף ממנו אף ריח חריף של התנשאות ושאיפה לאדנות ולהכפפתם של בני דת אחת לצרכים, לאינטרסים ולשאיפות של מאמיניה של דת אחרת. דבר אחד הוא אם הפלוגתא מוסיפה להיות בתחום של שקלא וטריא, הבאת פסוקים מכתבי הקודש ופרשנות תאולוגית; ודבר אחר לגמרי הוא אם מאחוריה עומדים טנקים ,מטוסים, טילים, חיילים ושוטרים ונכונות להזדקק לאמצעים אלימים, ישירים או עקיפים, ומתוחכמים .

זה לא כבר סיפר לי עיתונאי אמריקני רב השפעה על שיחת חירשים ואילמים, כפי שהוא כינה אותה, עם מתיישבי גוש אמונים שביקשו להרשימו ולשכנעו שכל מלחמתם היא מלחמת קודש. הגוי הקשה עליהם: "אבל מה לשימוש בטנקים ואווירונים ולתפיסת שטחים, ולשלטון פוליטי ולדת?"

"האינך מבין", השיבו לו, "אצלנו הדת טוטלית, אין לחלק אותה למצוות דת ולעשייה פוליטית".

חומייניזם שכזה עלול להחזירנו לאותם ימים שבהם היו מיליונים נכונים לפתוח במסע צלב, ובאמת יצאו לשחוט מיליונים אחרים כדי למנוע אותם מללכת לגיהינום בדרכם הם, ולעידן האסלאם הלוחם בראשית ימיו, כשהוכרזה מלחמת מצווה נגד בלתי מאמינים על שהם מחללים את השם ופוגעים ברגשות המאמינים. זאת בדיוק מגמתו של קדאפי, מנהיג לוב, החולם על אירופה מוסלמית ורואה חובה לעצמו לעזור לכל גורם ,לרבות טרוריסטים אנרכיסטים, שעשוי לסייע בערעור אושיות העולם המערבי .

לאחר שמאות אלפים נהרגו או מתו ברעב ובמגפות, ארצות שלמות נשמדו וערים רבות לאין ספור חרבו במלחמות הדת, עייפה מהן אירופה. הנבונים הבינו כי קודם שיגיעו המאמינים לגן עדן, יהפכו קנאי הצדדים השונים את הארץ לגיהינום. הם גמרו אפוא אומר להפריד לחלוטין בין פוליטיקה לדת, כפי שהפרידו באותה העת בין דת למדע. טענה כזו של איש גוש אמונים נשמעת מאז בזירה הפוליטית הבין לאומית כפי שנשמע אזכור של הפסוק "שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון בהקשר של דיון באסטרונומיה .

בעיני רובה של האנושות, כלומר בני התרבויות שלא ידעו את התנ"ך, ההסתמכות על הבטחת "ברית בין הבתרים "- ואפילו הזכות ההיסטורית – לא זו בלבד שאינה מחייבת אלא היא בלתי מובנת. העמים הנוצריים, אם אמנם עדיין יש להם זיקה ממשית לתנ"ך ,מתייחסים ברובם הגדול לסיפורי התנ"ך )כמוהם – נודה בכך – כרוב היהודים(, בבחינת "משל היה" שנועד לסבר את אוזנם של שבטים קדומים שעדיין לא הגיעו לדרגת הפשטה גבוהה .

הזכות ההיסטורית אינה קושאן, כי אם מונח המיועד לאפיין את הזיקה החד פעמית שבין העם היהודי ולתרומה הסגולית שהוא תרם לאנושות  לקשר הרוחני בין הדורות שנקשר בין העם בפזורה לעריסתו הקדומה; לעובדה שבמאות שנות נדודיו נבצר ממנו – בגלל זיכרונות היסטוריים מצד אחד ועוינות העולם מצד אחר – להשתרש כתושב אזרח, וחשוב לא פחות – כחברה מדינית, בשום טריטוריה אחרת. לכן, בבוא עידן זכות ההגדרה העצמית של העמים ,מצא העם הזה את עצמו נרדף, מנודה, מושמץ, חסר בית ומחסה, ונראה היה כה טבעי ובלתי נמנע שיובטח לו בית באותה ארץ שעמה הזדהה וזוהה לאורך כל ההיסטוריה, כדי לחיות בה ולהיות עם ככל העמים.

מכאן המרחק רב לקדושתם של גבולות טריטוריאליים ,שעברו כולם גלגולים כה רבים בהיסטוריה של כל המדינות ובכל הזמנים. אפילו בתקופת קיומו של השלטון המדיני היהודי בארץ ישראל היו חלקים ניכרים של הארץ הזאת מיושבים בקבוצות אתניות אחרות, או היו נתונים בשלטון זר. איזה מקום נועד בתולדות ישראל לעכו, לג'נין, לחלחול או לעזה – לעומת טולדו, וילנה, אודסה וורשה? ככל שהדבר בלתי נוח, מתסכל ומביך, אין לצפות מקהיליית העמים – שזכות ההגדרה העצמית לכל עם או שבט היא עיקרון מעקרונותיה המקובלים – שתתייחס לאוכלוסייה הערבית בארץ ישראל, לפלשתינים, כאל ערב רב של פולשים שפלשו לבית לא להם כאותם גנבים בלילה כשבעל הבית נעדר ממנו, והתיישבו בו בלא זכות, ועליהם להסתלק עכשיו משם בשובו

הביתה, או להסתפק במעמד של דייר משנה נסבל ובאוטונומיה שבעל הבית, כריבון הארץ, יאות להעניק להם .

מקובל על היסטוריון של לאומים, שרצף הזמן וההתגבשות של אורח חיים משותף הם אבי הלאומים, ואין הוא שואל מי היה כאן התושב או התושבים הראשונים, שהרי רובם ככולם אבדו מזמן או הרחיקו נדוד מאז. אפשר לטעון שהפלשתינים לא פיתחו תודעה, לשון ,תרבות במסגרות מדיניות מיוחדות, ושלא ייגרע דבר מהציביליזציה הערבית הגדולה, וודאי לא מאוצר האנושות, אם לא תקום מדינה ערבית מספר 39. אבל משהתעוררה תודעת "אנחנו" אצל קבוצה אתנית השרויה בעימות עם מתיישבים זרים להם, לא יעזרו הרבה הטיעונים האלה כדי לבטל את העובדה, ותהיה לא רצויה ככל שתהיה, של התנגשות שבין שתי תנועות לאומיות של שני עמים הנתונים בעימות חזיתי. זמן רב העדפנו להתעלם מהתפתחות זו .

*            *           *

אדוני ראש הממשלה, עם כל הכבוד לעומד בראש הממשלה ולעמיתי ההיסטוריון הרשה לי לומר לך על בסיס של מחקר של עשרות שנים בתולדות הלאומיות, שככל שיהיו המניעים הסובייקטיביים שלנו עתיקי יומין, מיוחדים במינם, חד פעמיים ואציליים – החתירה להשתלט ולשלוט בשלהי המאה העשרים על אוכלוסייה זרה, עוינת, שונה בלשון, בהיסטוריה, בתרבות, בדת, בתודעה ובשאיפות לאומיות, בכלכלתה ובמבנה החברתי שלה – הריהי כניסיון להחיות את הפאודליזם .

אין זאת שאלה של מוסר. הדבר אינו אפשרי מבחינה מעשית – ואף אינו כדאי מפאת המחיר, כפי שלמדה צרפת, למשל, באלג'יריה. אל תביאו ראיה מברית המועצות: לנו לא יהיה לא הכוח הפיזי ולא הנוקשות הנפשית והמוסרית הדרושה לכך.

הדרך היחידה להביא לידי קיום יחדיו של עמים בימינו היא, באורח אירוני ומאכזב מאוד, להפריד ביניהם.אלוהים עצמו, הטבע וההיסטוריה, כבר חילקו את ארץ ישראל לפני שחילקוה החלטות אנוש. אפשר לומר שהתמריץ רב העצמה ביותר הממריץ יחידים, מעמדות ועמים בעת החדשה הוא ההתנגדות הנמרצת למצב נחיתות העובר בירושה, למצב של כפיפות של עם אחד לעם אחר. כלומר, אי שוויון מדיני גורר בהכרח נחיתות כלכלית חברתית, שהרי מטעמי סולידריות שבטית ופחד פן ירבו ויעלו עלינו, לא תרשה האומה השלטת לאוכלוסייה הכפופה התעצמות יתרה, גישה לכהונות אחראיות, למשרות רגישות, וודאי לא פעילות "חתרנית". הצירוף של שעבוד מדיני, דיכוי לאומי ונחיתות חברתית הוא פצצת זמן.

מייחסים לוולטר את האמרה: "כל בני האדם נולדו שווים, אך אנשי טימבוקטו עוד לא שמעו על כך".

בינתיים הם שמעו, ומאז אין שקט בעולם.

מי שמדבר על ההכרח לשלוט על עם אחר מטעמי ביטחון, מתעתע בשומעיו. ישיבה על כידונים היא ישיבה על הר געש, מקור של אי ביטחון ואימה מתמידים. עוינות מרדנית של האוכלוסייה הנשלטת, בייחוד כשהיא נתמכת בעשרות מיליונים מעבר לגבול, מנטרלת ומבטלת כל מידה של ביטחון, שיכולים להקנות גבעה זאת או נחל זה, מצר זה או ביצה זו (בימי טילים ארוכי טווח ומפציצים על-קוליים).

יש משהו דוחה מאוד בהיתממות או בציניות, שבה מכריזים כי ההתנחלויות חשובות כדי ליצור דפוסי קיום ביחד, בשעה שכל אחד יודע כי בעיני כל ערבי, כל התנחלות היא עוד נדבך במבצע נישול וכיבוש זוחל . הפיחות, שהדימוי היהודי מוכה בו בשל כפל הלשון וההתחכמויות, אינו מוסיף לא כבוד ולא ביטחון. העולם אינו תמים. הוא אינו מקבל את הטיעון שכמה קרוונים על גבעה סלעית יחסמו את הדרך בפני צבא מודרני או ירתיעו אותו, והיסטוריונים זוכרים יפה יפה מה שאירע לקו מזיינו, לקו זיגפריד ואפילו לקו בר לב, וכיצד התבדו נבואות שרי מלחמה )של נפולאון השלישי( שהצבא מוכן עד הכפתור האחרון, או אזהרות שמכשול טבעי זה או אחר יציל את המדינה מחורבן.

אין זאת אומרת שאסור להתמקח על גבולות, בייחוד אם אין שינוי המפה מביא לידי שליטה על אוכלוסייה זרה צפופה, שלא כבעידן הפאודליזם .בתקופה המודרנית לא שטחי הארץ עוברים בירושה, אלא התודעה והרצון של האנשים החיים בהם. כל דיבור על קדושת האדמה והמקומות הגאוגרפיים מחזירנו לתקופת הפטישיזם.

אחד מגדולי הרבנים האורתודוקסים בארצות הברית בימינו אמר באוזני, כי אינו מכיר שום מקום קדוש אותנטי בארץ ישראל פרט לכותל המערבי. "יש לי ספקות אפילו ביחס למערת המכפלה", הוסיף הרב, המסרב בתוקף לתת כל סיוע לרבנים הפוליטיים. אדוני ראש הממשלה, רעיון האוטונומיה בצורה שהוא מוצג בפיך הוא רעיון ארכאי, תחבולה לסתום את פי הגויים. מי שיודע משהו על ההיסטוריה של הקיסרויות רבות הלאומים בשלהי המאה, ההבסבורגית והרומנובית, ינוד למציאה שהועלתה מערמת הגרוטאות ההיסטוריות האלה. המילה האחרונה על הניסיונות האוסטריים בתחום האוטונומיה של באואר ורנר נאמרה בסריבו – הפתיחה לקטסטרופה הבין-לאומית הגדולה ביותר בהיסטוריה עד אז.

חיי האוטונומיות במדינות החלושות, שהוקמו על עיי מפולת של קיסרות הצארים, היו קצרים, דחוקים וללא תפארת. צא ולמד את האוטונומיות בספרד היום .

הרעיון של אוטונומיה פרסונלית, שאתה אימצת מהאוסטרו-מרקסיסטים, לא הוצע אף פעם כמטרה, כשהיא לעצמה, אלא כתוספת והשלמה לאוטונומיה טריטוריאלית. הוא היה מכוון ל"תפוצות" של היחידות האתניות הטריטוריאליות, שחיו מחוץ לשטחיה. מי לידנו יתקע שהערבים בצד זה של "הקו הירוק" לא יתבעו אותה לעצמם – אם היא תונהג בשטחים כהסדר קבע? קשה לתאר שאוכלוסייה כלשהי תסכים לאוטונומיה פרסונלית בלא אספה מחוקקת כלשהי, ותסתפק רק במועצה מנהלית כפופה לרשות מבצעת של העם הריבון .

ההיסטוריה רצופה דוגמאות של הכרזת עצמאות באספה מחוקקת מכוננת כזאת. כשיקרה דבר כזה, הנשלח חיילים לפזרה ונעמיד לדין את חבריה בעוון בגידה במולדת? בתקופה שבה ניסרו בחלל תכניות של אוטונומיה ללאומים תחת שלטון זר, עמדה הפילוסופיה שמאחורי התביעות האלה על התורה שאמרה כי טריטוריית הקיסרות אינה נחלתו הריבונית והבלעדית של הלאום הראשי השליט )"שייכת רק לנו"(, אלא היא שייכת לכל הקבוצות האתניות היושבות עליה שווה בשווה; והראיה: התנגדות לקיומה של לשון שלטת אחת או אפילו Verkehrs Sprache במונרכיה האוסטרו הונגרית. תפיסה שכזאת מנוגדת לרעיון האוטונומיה המוענקת למיעוטים מידי הריבון הבלעדי, השומר לעצמו את מלוא הריבונות ואת הבעלות על קרקעות המדינה, על אדמות "בלתי מוסדרות", על מקורות המים ועל זכות התיישבות בכל מקום כראות עיניו, ומניח בידי הנהנים מהאוטונומיה חופש טיפול בבעיות ביוב, זריקות חיסון ובתי ספר יסודיים – להוציא תוכן ורוח ההוראה במוסדות אלה – וכיוצא באלה .

לאוטונומיה טעם ומשמעות אם רואים בה הסדר ביניים לתקופת צינון והזדמנות לבחון אם עלה בידי שני הצדדים לעבור את הניסוי של קיום יחדיו בהצלחה כך שיוכלו לחיות חיי שכנות המבוססים על קשרים סבירים. יש אומרים: אבל הצו העליון של צורכי הביטחון אינו מאפשר לנו להשמיט את הריבונות על ארץ ישראל כולה, וההתנחלויות הן אפוא כורח ביטחוני עליון. כבר שמענו מפיהם של שני שרי ביטחון ואלופים אחרים שלא כך הוא, אלא כפי שהרוב החושב ידע תמיד: זו רציונליזציה של מאוויים אחרים, נעלים, כשהם לעצמם ,אלא שבנסיבות ההיסטוריות שנוצרו הם מנוגדים לאינטרס האמתי העליון ולמטרה הציונית החיונית, שהיא תנאי לכל שאר המטרות – שלום עם שכנינו מסביב .

ההתמקדות הבלעדית בסכנות לביטחון יש בה סכנה הסברתית לא מעטה. קודם כול היא נשמעת מוזרה כשהיא נשמעת כפי שהיא נשמעת בדרך כלל, מפי מי שאינם נלאים מלהצהיר ולחזור ולהזהיר שאנו מעצמה, אימפריה, המשלט הבטוח היחיד של ארצות הברית והמערב כולו במזרח הקרוב. אם אנו כה פגיעים עד שכל ביטחוננו תלוי באותם כמה קילומטרים או רכסי גבעות – איזה מעוז אנו יכולים לשמש למישהו?

*          *          *

הדבר מעורר ספקות אם אנו מסוגלים להתקיים כלל, ואם הסיוע המתמיד הנדרש לערוב לביטחוננו ולקיומנו מוצדק וכדאי ,וכשבא שר מישראל, וגם גנרל, וגוער במנהיגי יהדות ארצות הברית על שתיקתם, כדרך ששתקו בימי השואה, הוא יוצר בהלה למחשבה שאכן מדינת ישראל תלויה על עברי פי תהום, ואולי צריך להכין בארצות הברית מחנות בשביל פליטים ישראלים – ואולי יש אפוא להבין לנפשם של הנושרים מיהודי רוסיה והיורדים מהארץ.  ברעש וההמולה סביב ההתנחלויות – מיהם התבוסתנים ומיהם הפטריוטים הנועזים ,שאינם יודעים פחד מהו ?

אכן, מדינת ישראל מוקפת אויבים המוכנים להטביעה בנחלי דם, אבל כבר סאדאת הוכיח שיש ערבים אחרים, שמסיבה זאת או אחרת מוכנים להשלים עם קיומנו – או משום שהגיעו למסקנה שאין דרך לחסל אותנו בכוח, או שהם מקווים שארצות הברית תצמצם את מידת הסכנה שאנו מעמידים לעולם הערבי, או משום התקווה שהמדינה היהודית תתחסל מעצמה בגלל התרחקותם של יהודי התפוצות, סתירותיה הפנימיות וחולשתה הכלכלית.

האומר שמדינת ישראל לא תהיה מסוגלת להגן על עצמה בלי השטחים הכבושים, אפילו עם שינויי גבול פה ושם מטעמים אסטרטגיים אותנטיים, כאילו אמר שהיא לא תוכל להתקיים אפילו בגבולות הנרחבים, שהרי ההבדלים במרחבים ובטופוגרפיה אינם משמעותיים: האם הירדן רוחבו כשל הוולגה או המיסיסיפי? והרי שכם – הגבוהים הם כהרי ההימליה? ומי זוכר כיום את הססמה "טוב שרם א-שיח' בלי שלום, משלום בלי שרם א-שיח'?"

הסכנה האמתית לקיומה של מדינת ישראל טמונה בהמשך המאמץ הסיזיפי להכניע את הפלשתינים. עיוור מי שאינו רואה כי מלחמת גזעים מאיימת עלינו. "הרי ההתיישבות היא נשמת הציונות, ומה השוני בין דגניה ב-0009 לאלון מורה ב-0011?" שואלים מתוך כוונה לסתום את פי הטוען נגד ההתנחלויות. "אם אין לנו זכות עתה, באיזו זכות עשינו זאת אז?" לנבוכים לשמע טענות אלה יש להזכיר כי ההיסטוריה היא היסטוריה של תנאים משתנים; עניינה אינו שמירה על מצב קדום או שחזורו בדיוק כפי שהיה – שהוא עיסוקם של אנטיקוורים – אלא יחס הגומלין בין תמורות אובייקטיביות וכוח התושייה של בני האדם .

הנאמנות למסורת היסטורית אין פירושה תלות נוורוטית בדגמים, אלא גמישות בטיפול במצבים חדשים ובלתי צפויים אגב שמירה על המהותי והרצוף, הלובש צורה ופושט צורה.

הדלק של ההיסטוריה אינו רעיונות מופשטים, שאיפות אוטופיות, הרפתקנות או מאוויים רומנטיים, אלא אילוצים אכזריים שאין לעמוד בפניהם. בהיעדר אילוצים שכאלה לא תוזז עגלת ההיסטוריה. ואם התלהבות של אוונגרד של חלוצים תצליח להזיזה במעט, היא תיעצר בהיעדר כוח דחף מספיק. מי לא שמע על כישלון מהפכות או התקוממויות משום שנוסו טרם זמנן או כאשר חלפו התנאים המסייעים: הסיטואציה המהפכנית, המשבר או שעת הכושר או הקונסטלציה הבין לאומית המתאימה?

ידועה האמרה הנפלאה של מרקס על הנטייה הכפייתית לחזור על אותן פעולות בסיטואציות זהות או דומות למראית עין, אך למעשה שונות לחלוטין: בפעם הראשונה זאת טרגדיה, ובפעם השנייה – פרסה. אפשר לומר זאת על ההשוואה בין כינרת, עין חרוד ומעשי "חומה ומגדל" לבין האימפרוביזציות ההתנחלותיות של ימינו. מחוללי ההתנחלויות אינם עולים שעשו דרכם בדרך לא דרך, בגנבת גבולות ובחציית ימים, נמלטים מאויב אכזר ומסכנת השמדה. המתנחלים בימינו סומכים על טנקים, מסוקים ומטוסים. הם באים להפגין נוכחות, להמחיש כוח ולא לחרוש, לזרוע ולנטוע. יותר משהיא מאמץ נואש להיאחז באדמת המולדת, ההתנחלות בשטחים כיום היא מעשה פוליטי, שעיקר כוונתו לקבוע מי ישלוט, בביטוים של המתנחלים: "להראות לישמעאלים מי כאן השליט", "להעמיד את הערבים במקומם".

כל ההתייחסות להתנחלויות היא מלכתחילה כאל מאבק מלחמתי. קשה ביותר יהיה לעצור בעד התהוות מציאות של התנגשות מצח בין עם לעם בשטח צר וצפוף, בתנאי " רעב אגררי", בשיטות המזכירות כל כך את המלחמות האגרריות בין המתיישבים המיוחסים מאנגליה לאריסים האירים ואת מדיניות הפרוסים כלפי האיכרים הפולנים בשטחם. אותה מסכת אומללה של אפליה, תחבולות, שוחד, החרמה , כפייה ונישול – ומהצד האחר מרי אגררי ודיכוי משטרתי צבאי.

ואין דין מאבק בין עמים, כשהאחד נשען על כוח צבאי מוחץ והאחר נאחז בשיניו ובציפורניו באדמה דלה, עייפה וצחיחה, כדין מאבק בפולש זר ובמשטר דיכוי. מי לא ייבוש למראה ההתעללות בבדווים המגורשים ממקום למקום – "כי רעב בארץ ואין מרעה לצאנך" – בססמה של שמירה על חוקי המדינה – כאילו הורגלו הבדווים לחיות בהולנד או בשווייץ – וזאת מפי גנרל ברוטלי ושחצן.

ככל שצורבים הכאב והבושה על הפגעים שמגמה מדינית נלוזה, אנכרוניסטית וחסרת כל סיכוי, מביאה אותנו לעולל לשכנינו, רבה ומעיקה יותר החרדה מה יעוללו הדברים האלה לנו, לעם ישראל, לחלום התחייה החברתית והמוסרית, שהיה מההיבטים היפים והמוסריים של הציונות כתנועה בקרב התנועות הלאומיות בהיסטוריה. השאיפה לאדנות, מלווה חשדות ופחד מתמיד מפני המשועבדים שחברו יחדיו, יוצרת אילוצים החזקים מכל הכוונות הסובייקטיביות הטובות ביותר של עם האדונים. במציאות של שעת חירום מתמדת, של אווירת השכם להרגו, של טרור וטרור שכנגד והחרפה של פעולות איבה הדדיות – אין מנוס מהתחכמויות מרושעות, ממעשי תגמול, מפעולות מנע, הנעשים לשיטת ממשל, למסכת יחסים חונקת ומגוונת לשני הצדדים.

אז יינתן דרור לאותם יצרי תוקפנות ורשע, ששלטון חוק מצליח לרסנם אך בקושי. באווירה שכזאת לא תפרח יצירה, לא תהיה שמחת חיים ולא יהיה עידון הנפש. אתה נזכר בתשובה המפורמת שנתן ז'ורס בימי דרייפוס למי שטענו כי אין זה מעניינם של סוציאליסטים להתערב כדי להציל קצין בורגני אחד מידי בורגנים אחרים: "אם נרשה ליצרים הרעים התוקפניים ולאלימות להשתולל באין מפגיע, תישחת האדמה כולה עד שלא תהיה כשרה עוד לסוציאליזם".

*          *         *

ההשחתה אינה עוד חלום רע של מזוכיסטים, אלא מציאות החונקת אותנו. היא אינה תוצאה של שלטון עריץ להנאתו, אלא של חולשה המתיימרת להיות עצמה או נאלצת להסוות את עצמה בתחבולות. חולשה זו מדורבנת על ידי בני ברית קנאים, שנתנו גט לשפיות וליישוב הדעת ומוצאת את משאביה על חשבון רבבות בני נוער החיים חיי ניוון ואף עוני – משום שהכול מוקדש לאובססיה, שאין בה אלא נזק כלפי פנים וכלפי חוץ, שהרי חלום באספמיה הוא שההתנחלות תמנע הקמת מדינה אש"פית ותרתיע את ההתנגדות של דעת הקהל העולמית.

כפי שקורה במצבים שרוצים ואין רוצים – ועל כל פנים חוששים – לעשות מעשה מסוים, לבסוף עושים אותו ככפויי שד בשלומיאליות, כמו לצאת ידי חובה, כדי שייראה וייאמר שנעשה. כך דעת הקהל בישראל – רובה או מתנגדת להתנחלויות או רואה אותן בהסתייגות רבה – ודעת הקהל בעולם כולו, מגנות את מה שנחשב בעיניהם לרמיסת החוק הבין-לאומי, והתגרות מכוונת בערבים על ידי קביעת עובדות חד צדדיות, השמות בעצם את שיטת המשא ומתן ללעג ולקלס. מכאן הדרך החתרנית שבה מתבצעות ההתנחלויות וההיזקקות לאמתלות מסוג ארכאולוגי, גידור לצורכי צבא, הפקעה לצורכי ציבור, תפיסת הקרקעות או קנייתן בדרכים שהשתיקה יפה להן. זו אינה דרך היאה למדינה ריבונית, שומרת חוק ודוגלת בשוויון זכויות, וגם לא לחברה שהפומביות היא אחת מתכונותיה היפות.

וכך קורה שמשטר שמחולליו התחנכו על ססמת הדר וחזון הממלכתיות מסב את המדינה למחתרת הפועלת במחשכים, נזקקת לטיעונים ותירוצים שקופים בערמומיותם ולהיתממות כה דוחה עד שמן הנמנע הוא שהדמיון הגויי לא יעלה דימויים של יהודי בזוי מאוצר הפולקלור האנטישמי, עתיק היומין. שר נכבד כבר התריע על הסכנה שנמאיס את עצמנו על העולם כולו.

מאחר שהממשלה אינה יכולה או מהססת ואינה מעזה, מטעמים אלה או אחרים, ליזום ולבצע מבצעי התנחלות, צצה התופעה של האוונגרד של קנאים נלהבים, המכריזים על עצמם כי הם נושאי הייעוד הלאומי, מגשימי חזון הדורות, ולהם נמסר הפיקדון ההיסטורי, ולכן רשאים הם ומצווים לפעול בשטח בלא התחשבות בממשלת פחדנים ומוגי לב, בחוקים אשר בעיניהם הם בבחינת חוקת הגוי, בבתי דין ששופטיהם אינם שותפים לאמונה ובמתנגדים ויריבים שהם בעצם בוגדים לאומיים.

התוצאה היא ביזיון בתי המשפט, זלזול בהחלטות הממשלה, בוז למשטר הפרלמנטרי ולזולת: בקיצור, השתוללות של הפקרות במסווה של פטריוטיזם נחרץ. כל זאת כאשר הגיס החמישי של האוונגרד הלאומני בתוך הצמרת הממשלתית מצליח להתיש את כוח מתנגדיו.

המאה הזאת לקתה קשות, ועם ישראל יותר מכול, מידי אותן חבורות של "בחירי האומה",

"שליחי המעמד", שהתנשאו להצילה או להאדירה על אפה ועל חמתה בשם סנקציה עליונה, שהתירה להם לרמוס ברגל גאווה כל חוקי מדינה דמוקרטית ומוסר הומניסטי.

באווירה שכזאת "צו השעה" הוא לעורר את רוח האומה, להפיח מה שהם מכנים" רגשות לאומיים" ומיסטיקה כעין דתית, להילחם בכל צורה של "התייוונות", להסתגר ולהתבודד מפני הפלורליזם הספקני של העולם הרחב, להחניק ספקות או מודעות לגורמים מעכבים בבית או בחוץ. בקיצור, לאמץ את כל סממני הנאציונליזם האינטגרלי, שאחד מנביאיו, מוריס בארס הצרפתי, הגדיר את האמת כ"זווית ראייה של האינטרסים הלאומיים של צרפת". אותו נוסח אימפריאליסטי ומעוות של לאומיות, שהציף את רוב ארצות אירופה בשלהי המאה ה-00, חרת על דגלו בכל מקום את שנאת ישראל, קרא להדחת היהודים מכל העמדות ולמלחמה ברוח היהודית הזרה, המפוררת והמשחיתה. רומן דמובסקי הפולני הטיף להקמת ארגון "אנטישמים מקצועיים "- על משקל "המהפכנים המקצועיים" של לנין.

כפסע היה בין שלילת ההומניזם האוניברסלי והרציונלי ובין תורת הגזע – והמעבר הזה לא איחר לבוא. בקיצור, במקום עם שעתה זה קם לתחייה, עם עז וגא, שהצטרף עתה זה למשפחת העמים, מצטיירת לעינינו שיבה לדפוסי מחשבה ודרכי פעולה של כת דתית מתבודדת וגלותית. דרכה של כת להישאר בשולי ההיסטוריה ולהתייחס לסביבה ביחס של לא מדובשך ולא מעוקצך: "אנו חיים את חיינו, אנו לא מתערבים בענייניכם ואתם אל תתערבו בעסקינו". אך כת זו מסוגלת גם להיות מסגרת מזוינת, הלוחמת באמצעים טכנולוגיים מודרניים כאותו גזע אדונים.

ההשקפה הרומנטית מתארת את התחייה הלאומית ואת עליית הציונות כמטרה שאליה חתרה כל ההיסטוריה היהודית מאז גורשנו מארצנו, שאליה התגעגענו והתפללנו יומם ולילה, ושאליה היינו חוזרים ונאחזים כשרק התאפשר לרגע. הציונות עלתה כאחת התנועות של שחרור לאומי, ואחת המאוחרות בהן, כחלק של אותו גל של תנועות למען שחרור וחופש התבטאות לאומית, המציף את העולם מאז ימי המהפכה הצרפתית ומעורר ומתסיס כל עם, שבט וקבוצה אתנית – מהאסקימואים עד ליושבי פפואה, מהבסקים עד לשבטי בלוצ'יסטן. המניע העיקרי של כל התנועות האלה היה ועודנו רעיון כבוד האדם וחירותו, ובהמשך – זכות הבעה עצמית חופשית של הקולקטיב האתני, של האישיות הקיבוצית. השאיפה הזאת התעוררה בעמים המדוכאים והמשועבדים, והחיפוש אחרי זהותם והרצון הלוהט להבליטה הובילו אותם בהדרגה לחיפוש אחר שורשים, לפולחן העבר ולהבלטת הייחוד שלהם.

מבשריה ונביאיה של הציונות הפוליטית כמו משה הס, י"ל פינסקר, תאודור הרצל, מקס נורדאו, ואפילו זאב ז'בוטינסקי, לא שאבו כלל את השראתם מחוויה דתית או אפילו מההיסטוריה היהודית – על כל פנים לא בתחילת דרכם. מה שהמריץ אותם היה, כאמור, רעיון כבוד האדם, וכפועל יוצא – הגאווה היהודית שנפגעה, הכמיהה להיחלץ ממעמד משפיל ומרדיפות, הרצון להיות עם חופשי בדרכו הוא במשפחת העמים החופשיים. את היהדות הם גילו אגב ההתעוררות האנושית, ואם אפשר לומר כך, אימצו אותה בלי שהם עצמם הכירו את עברה ואת ייחודה הכרה אמתית.

אפילו ציוניותם של רבנים כקלישר ואלקלעי התעוררה למראה מלחמות השחרור של עמים מסביבם: יוונים, סרבים, הונגרים, רומנים, בולגרים. דמיונו היהודי הציוני של משה הס התפעם כל כך מהחיזיון של תחיית המתים המפוארים – אתונה ורומא – אשר בישרו לדעתו, בהכרח, את תקומתה הקרובה והבלתי נמנעת של ירושלים.

היהודים היו, כאמור, המאחרים למשתה. בעת "אביב העמים" של 0111, כשלא היו עם או שבט או קבוצה אתנית ולשונית שלא התנסו בהתעוררות לאומית, היו היהודים יוצא מן הכלל יחיד, שכן הם קיבלו בהתלהבות את המהפכות וראו בהן ניצחון האידאל של אחוות העמים ואות שכבר הוכשרה השעה להשתחרר מהייחוד, מן הבדלנות ומן המעמד הבלעדי שלהם כיהודים.

עליית האנטישמיות ההמונית הגזענית, המשפילה והרצחנית כל כך, דווקא כשנדמה שבכל העולם כבר ניצח רעיון זכויות האדם ושוויון הברואים – היא שטלטלה את הרגישים והאצילים ביותר בקרב המתבוללים היהודים טלטול אדיר. לכך נוספה זרימתם של מיליוני איכרים ובני אצולה במזרח אירופה, שהתרוששו במחצית השנייה של המאה ה-19 בעקבות שחרור האיכרים, לערים ולעיירות היהודיות.

אולם דווקא סיטואציה זו של סכנה ואיום מצאה את היהודים בשעה שביטחונם הדתי נחלש מאוד ואילו תחושת עליונותם התרבותית והערכת השכלתם לעומת שכניהם הבורים גברו מאוד. שני הגורמים יחד שלחו מאות אלפי צעירים לתנועה הלאומית, דחפו אותם לזרועות דת המהפכה, או העלו אותם על אניות בדרכם לארצות הברית. כמובן, אין להעלות על הדעת ציונות בלא האמונה בהבטחת הבורא ותקוות הגאולה ובלא התפילות לשוב לארץ אבותינו, אבל לא אלה היו הזיק שהדליק את האש הגדולה של הציונות הפוליטית. נהפוך הוא, אלה קיבלו משמעות מחודשת עקב התפתחויות בתחום הלא דתי.

אפשר בהחלט לטעון, שהדימויים הדתיים עתיקי היומין מנעו את הסבת חזון הגאולה למעשה מדיני היסטורי. הם שימשו לו תחליף משום שההישענות על ההשגחה, על המשיח ועל הנס פטרה את היהודים מעשייה כאן ועכשיו; במובן מה היא אפילו אסרה זאת עליהם, שהרי את המאוויים האלה היה אפשר לחוש בכל מקום בעולם ולצאת ידי חובה – והאם הציונות הנלהבת by proxy )על ידי שליח( של מיליונים בתפוצות של ימינו אינה ראיה לכך? לא מקרה הוא שדווקא האורתודוקסיה היהודית התייחסה בחשדנות ובעוינות לעליית הציונות . היא ראתה בלאומיות – כמוה כראשי הכנסייה הקתולית – כוח חילוני מתחרה בדת, ובמובן מה ביטוי ליומרה לקרב את הגאולה בלי לחכות למשיח.

כאשר קובעים שלא דיאלקטיקה פנימית שהבשילה, אלא מצוקת היהודים היא שהיתה הסיבה העיקרית לעלייתה ולהצלחתה של הציונות וליחס האהדה שהראו כלפיה הטובים שבגויים, אומרים דבר שהוא אלמנטרי מבחינתו של כל היסטוריון: כוחם של רעיונות ,אידאות, חזון ואידאולוגיות לעצב, לכוון, להדריך, לווסת, להמריץ, לשוות הוד והדר ולהקנות אופי של דת ומיתוס יהיה רב כבל שיהיה – לא יפרוץ גל היסטורי בלי כוחות דחף ראליים, לחצים ואילוצים, צרות ומצוקות. די לזכור את תקופות הגאות והשפל בעלייה לארץ ישראל כדי להיווכח בכך, או להשוות, למשל, את השפל של שנות העשרים עם הגאות שלאחר 0090 ועם השפל בראשית עשור השמונים.

*          *          *

אדוני ראש הממשלה, אין לראות בהגיגים אלה סנגוריה על מדינה פלשתינית או אש"פית.

לא זכויותיהם של הערבים מעסיקות אותי – ואין לי ידיעה רבה או עניין מיוחד בעברם ובתרבותם – אלא טובת ישראל וביטחונה, וחשוב לא פחות: טיב העם והתרבות שמדינת ישראל תהיה משכנם. ואין לי הקל בספקות, שמהניסיון לשלוט במיליון ורבע ערבים בניגוד לרצונם צפויה לנו השחתה שתשים ללעג ולקלס את היפים בחלומותינו על תחייה לאומית ורוחנית; שהחתירה לקראת סיפוח השטחים לא זו בלבד שלא תספק לנו ביטחון, כי אם תתיש את כוחנו להתגונן מפני עוינותם של שכנינו והתנגדותה של חברת העמים.

עוד בימים הראשונים לאחר מלחמת ששת הימים הבעתי בוויכוח עם ארנולד טוינבי את דעתי לטובת מה שכונה אחר כך "האוריינטציה הירדנית". אני מתחלחל מהדימוי של גדודי אש"ף, הנושאים דגלים ושרים שירי ניצחון וזורמים לתוך השטחים באמונה שזה שלב ראשון במסע לחיסול מדינת ישראל, אם חלילה תמשיך עקשנותנו לשים לאל, כפי שכבר קרה בעבר כשהיינו בעמדת כוח אמתית, כל ניסיון להגיע לצורת הסדר אחר של הפרדה בין העמים אגב הסכם עם ירדן על בסיס חלוקת הארץ.

לא תצמח לנו ישועה לא מהתעלמות מכוונת ושיטתית מהסיכוי הירדני ומאפשרויות אחרות, שרבים חוששים מהן יותר משהם חוששים מניצחון אש"פי, ולא מי'הסברה" שכל תוכנה הוקעת אש"ף כגורם ההולך בעקבות הנאצים – אם לא נציע תכנית קונסטרוקטיבית המבוססת על פשרה מתקבלת על הדעת. בני דורנו יכולים למנות אין ספור מתחרים לאש"ף במעשי זוועה מקרוב ומרחוק, וגם יצטטו דוגמאות עד מה מהוגנים, ולפעמים אף פציפיסטים, נעשו טרוריסטים ומורדים כמו דה ולרה, קנייטה, מוגבה ואחרים, לאחר שנרפאו מתסכולם והועמדו בעמדות של אחריות. לא יועיל לנו אם נמשיך למצוא את כל הטוב והאציל בנו עצמנו – ואת כל הרע והמאוס באחרים.

כל מי שעדיין לא סונוור מן הקנאות יוכל לערוך רשימה ארוכה ומביכה של מעשים שלא ייעשו שננקטו בידי ישראלים – יחידים או קבוצות, לפעמים במעשי תגמול, לפעמים במעשי הרתעה, לפעמים מפני שחשבו זאת למצווה לעשות שפטים בחסרי מגן, ודי לחכימא ברמיזה. ודאי שיש גם באש"ף בעלי יצרים סדיסטיים ואפשרי מאוד שמדינה אש"פית תידרדר ותהיה לגרורה סובייטית, אך מי יערוב לנו שזה לא יקרה לשכן ערבי אחר?

לא כך יהיה מבלי לדחוף את הערבים לתחושה שהושפלו עד עפר, עד שיחשבו כי כלו כל הקצין ותמות נפשי עם פלישתים, אנו מוכרחים לגייס עצמה הגנתית, שתרתיע כל גורם או צירוף גורמים המתנכלים לקיומנו. דווקא השתכנעותנו בדבר שאין כל אפשרות להגיע לפשרה, כי כלה ונחרצה עם כל הערבים להשמידנו ויהי מה – ועלינו לפעול בהתאם, כלומר להתייאש מכל אפשרות הסדר, מכל ערבויות בין-לאומיות וסידורי פירוז או פתרונות אחרים – אמורה להיות לנבואה המתגשמת מכוח עצמה.

עלינו לפתוח בשיחה עם כל מי שמוכן לשוחח, ובכך להכיר בנוכחותנו וזכותנו כאן, ולהצהיר על כך ערב – או בתוך – ניהול המשא ומתן. לא הייתי מתעקש לקבל כתנאי לדיאלוג הצהרות חגיגיות שמשמיעים או מסרבים להשמיע. כבר בימי הביניים למדו להתייחס אליהן כאל שסתום ביטחון וצורת התחמקות טכנית יותר מאל התחייבות או ביטוי לכוונה מעשית. האנשים הבחינו אז בין "מלכות החסד", הספרה של עקרונות נצחיים, צרופים, קדושים, בלתי משתנים, שרק אלוהים, המלאכים, הקדושים והצדיקים מסוגלים לחיות לפיהם, ולבין הכללים של דרי עמק הבכא, שבו כבולים רוב בני התמותה החטאים לחוקים ולמדדים, שאיכשהו הם יכולים לעמוד בהם. "השמים לה' והארץ לבני אדם". הפוליטיקה, והסדרים הפוליטיים, שייכים לספרה הנחותה הזאת.

מותר ואולי אפילו צריך – למען המצפון והאסתטיקה – לשלם בפתח כל החלטה והסכם מס לאותם כללים נשגבים, כדי שהמצפון יירגע ויהיה אפשר לגשת מיד לניסוחי פשרה ולסידורים פרגמטיים אחרים. כפי שאנשים לא יצליחו לחיות בתנאי מעבדה ולהיות ניזונים רק מסובסטנציות טהורות, כך לעולם לא יוכלו להתקיים בממלכת עקרונות צרופים. אנו מזמינים צרות רבות כאשר אנו מצהירים עליהם ונאחזים בהם כבדברי אלוהים חיים וכך נופלים בידי קנאים פונדמנטליסטים.

במסמך הדיפלומטי המפורסם ביותר בהיסטוריה הדיפלומטית של בריטניה, שחיבר קסלריי השמרן הקונטר רבולוציוני ולא, כפי שחשבו, קנינג המתקדם – בתשובה להזמנה להצטרף ל"ברית הקודש" – נאמר שבריטניה לעולם לא תחתום על התחייבויות עקרוניות התקפות לכל הזמנים ובכל הנסיבות – במקרה דנן דיכוי מרידות בכל מקום שיתחוללו. היא תטפל בסיטואציות באורח פרגמטי, כשהללו יצופו אחת אחת.

זאת איוולת פוליטית, שמתחייבים בה לעתים קרובות אנשים שלמדו משפטים אך לא עסקו במקצוע זה מימיהם, והם עדיין רוחשים כבוד רב למה שלמדו, היא להצהיר הצהרות זכויות כל שני וחמישי. הדבר גם אופייני לאוהבי טקסים ופוזות, המאמינים שהשבעות הן בגדר אירועים של ממש. בחיים, ובוודאי בחיים הפוליטיים, עניין לנו לא בזכויות עקרוניות חד סיטריות, אלא בהתנגשות של זכויות מנוגדות, בצורך לפשר ביניהן, להתחשב בתנאים ובסייגים, ולצערנו גם באפשרות שהשגת הזכות ומימושה יתחוורו כהפסד נקי.

*            *            *

אכן, למראה מדינת ישראל והעם בציון הנתונים במצור, מבודדים לחלוטין בעמים, ובאותה שעה שרויים באימת התחסלות של יהדות התפוצות וגם בחנק כלכלי והתפוררות מוסרית וחברתית – מצטייר הניצחון של מלחמת ששת הימים כאחד מאותם ניצחונות שניטשה כינה  "קשה יותר מכישלון".

או אז מתגלה החתירה להחזיק בשטחים שנכבשו לא כמשימה עליונה, שתהיה גולת הכותרת של ההיסטוריה שלנו, אלא במלכוד, כמעמסה שאין לעמוד בה בלי להישחק ולהישחת, ואולי חלילה להתמוטט. העולם מסרב לקבל את האמונה הציונית נוסח התנועה הרוויזיוניסטית ולנו אין יכולת לכפותה עליו, ולא הכוח להקים אותו "קיר ברזל", שזאב ז'בוטינסקי קיווה שבאופן כלשהו יאלץ את הערבים להשלים עם קיומנו בלי אבדן רגש הכבוד העצמי.

בניגוד לתלמידיו, הודה ז'בוטינסקי כי אם "אמונתו עמוקה, כך גם אמונתם". הוא סירב להאמין שערביי ארץ ישראל ימכרו את "עתיד ארצם" בנזיד עדשים, שהרי "נגד קולוניזציה על ידי אנשי גזע אחד הבאים מן החוץ נלחם כל עם הארץ תמיד ובכל מקום ובלי יוצא מן הכלל". בלפור, שהיטיב לעמוד על הסתירה שבין נטילת זכות ההגדרה העצמית מערביי ארץ ישראל להענקת בית לאומי לעם ישראל  השתכנע שמצווה היא להתעלם ממחאתם או אי הנוחות של שבע מאות אלף ערבים, כשמדובר בתיקון עוול היסטורי ובפתרון בעיה קיומית של עם מיוחד במינו. ואמנם העולם הנאור הסכים להחיל עקרונות בלתי שגרתיים על עם שתרם תרומה מכרעת לאנושות ונרדף כפי שלא נרדף שום עם אחר .

פורט

אם בהיעדר צרת היהודים ובסתירה למה שנחשב במשך דורות לתרומה הסגולית שלנו – רעיון שלטון הרוח ולא הכוח – אנו נאחזים בכוח הנשק כבמכשיר להגשים זכות היסטורית, שגרסתה הקיצונית אינה זוכה כלל למעמד של קדושה בעיני האומות וגם לא בעיני רוב היהודים – הרי איבדנו את הזכות ליחס מיוחד מצד העמים; כלומר, את הזכות לדרוש מהם שיכירו בכך, שזכותנו מבטלת את זכות ההגדרה העצמית של הפלשתינים.

בלי אותו יסוד נבואי של רעיון שלטון הרוח איננו אלא שבט תמהוני, שלא עשה דבר למען האנושות אלא גרם לה תקלות רבות עד אין סוף, ועתה הוא מבקש להתפשט על חשבון עם אחר ולהכפיף את חירותו של העם הזה לצורכי ביטחונו, הראליים או המדומים ,ולאינטרסים של עצמו. לא המוסר הצרוף מניע את מדינאי העולם, ולא שהנפט חשוב להם יותר מהמוסר. לאסוננו נפט אינו סתם בושם שאילי הון סוחרים בו וגברות מפונקות

משתמשות בו, אלא סם החיים של הציביליזציה המודרנית, ובלעדיו יפקוד את כדור הארץ שיתוק ורעב אוניברסלי, בין שחברות מרוויחות ממנו מיליארדים ובין שהוא מולאם כולו .

אדוני ראש הממשלה, המדיניות של ממשלתך, העושה את מדינת ישראל למחתרת ולסקטה, מזמינה את יהודי התפוצות, או תובעת מהם, להתכחש לערכים הליברליים, שלא רק אפשרו להם להשיג את המעמד רב העצמה וההשפעה בלא תקדים שקנו לעצמם, אלא הם מהווים תורת חיים שבה הם דבקים באמונה עמוקה. הכיתתיות השוביניסטית שממשלתך מעודדת והנוסח של אורתודוקסיה מזרח אירופית, שלו היא מעניקה זכויות יתר אגב קיפוחם של כל הזרמים האחרים ביהדות, לא זו בלבד שלא יקרבו אותם ליהדות ויחשלו את אחדות האומה ולא זו בלבד שלא יחזקו את המוצקות היהודית, אלא הם ירחיקו אותם מן היהדות ומישראל – שהלוא הללו, ברובם המכריע לא יסכימו לחזור לגטו.

גורלו של העם היושב בציון וגורלה של יהדות ארצות הברית קשורים ושלובים ושזורים יחדיו. אם חלילה תיפול יהודה בשלישית, תהיה המכה ליהדות ארצות הברית והעולם קשה מנשוא. התוצאה תהיה ייאוש משתק, התנוונות ובריחת המונים מן היהדות. עם זאת, אם חלילה תעבור הכוס על יהדות ארצות הברית, הרי על אף חישוביהם של מחשבי הקץ המעוותים שבתוכנו, המהמרים על אנטישמיות כדלק לציונות, כספק של עולים ודחיפה לכיוון ישראל – לא תינצל מדינת ישראל המבודדת מן השרפה הגדולה. עתידו של עם ישראל תלוי כולו בשיתוף הדוק ורצוף בין ישראל – כחברה תרבותית יוצרת, פתוחה וליברלית – ובין יהדות התפוצות, בייחוד ארצות הברית, שחלקים ממנה הם כיום העילית של האנושות .

לעתים רחוקות מגיעה בעיה היסטורית גורלית של עם, תקופה או מערכת בין לאומית, לידי חידוד כה דרמתי עד שאפשר להתייחס אליה בלי להגזים כאל ססמאות עמוסות –  כמו

"המולדת בסכנה, הצל מי שיכול " של המהפכה הצרפתית; או "עכשיו או לעולם לא "- של אותם מהפכנים רוסים שביקשו לדלג על הרעות של המשטר הבורגני הקפיטליסטי בקפיצה ישירה לסוציאליזם. ושל לנין בעת שהפציר בראשית המאה ה-20 ממחבואו בפינלנד בחבריו שבוועד המרכזי לעשות את קפיצת הנחשון, באיימו על הרוב ההססן בפרישה מן המפלגה ובהקמת תנועה חדשה, שתעז לתפוס את השלטון בכוח בלא דיחוי .

תסכים עמי, כבוד ראש הממשלה, שהגענו לרגע כזה במדינתנו. העם היושב בציון מחולק עתה לשני מחנות: אחד משוכנע שנוכח מה שהוא רואה בו מזימה בין לאומית להקים מדינה אש"פית, גרורת רוסיה הסובייטית ושואפת להכרית את מדינת ישראל, כורח עליון הוא למהר ולהרבות בהתנחלויות, לקיים מדיניות נמרצת ובלתי מתפשרת ולפתח אקטיביזם נועז, כי רק בדרך זאת אפשר למנוע את האסון; האחר מאמין, שנפתחה לפנינו שעת כושר חד פעמית להגיע לשלום עם שכנינו , שהמאמצים להתפשט ולבצר את שלטוננו על אוכלוסיית השטחים בכוח יביאו לאבדן כל סיכוי של הסדר שלום ויפתחו פתח לסכנות לא ישוערו .

מנקודת מבט זאת, מצטייר הישגך ההיסטורי בהשכנת שלום עם מצרים כהצלחה אמביוולנטית.

אוהדיך מקווים שהסדר קמפ דיוויד שם קץ לסכנה מצד מצרים ולפיכך העניק לנו יד חופשית להבטיח את שלטוננו על השטחים המוחזקים ואת שלמות המולדת אגב מתן אוטונומיה פרסונלית לתושבים הערבים, אוטונומיה שמשריינת את הריבונות ואת חופש ההתיישבות לישראלים בכל מקום. ואילו המתנגדים חרדים שמא יוסיפו הצדדים האחרים להסכם לראות בהסכם ובאוטונומיה המוצעת שלב בלבד בדרך להבטחת קיום נפרד לישות פלשתינית, וניגודי הדעות בעניין זה יבלמו את ההתקדמות לשלום ויחריפו את הסכסוך בין הערבים לישראל – שנחלשה קשות בשל הנסיגה מסיני ואבדן מקורות הנפט .

*         *         *

באיגרת הזאת השתדלתי להסב תשומת לב לכך שהתמורות הסטרוקטורליות החמורות שהתחוללו בעשורים האחרונים, בעת השואה ובעקבותיה, בריכוזים היהודיים שבהם ולמענם קמה הציונות, והיעדר תשובה ציונית אפקטיבית להן מצד התפוצות בצורת עליית המונים; ההתפתחויות ההיסטוריות בעולם הגדול כגון דקולוניזציה על רקע ההשלכות האידאולוגיות והמדיניות שלה, ועליית ציביליזציות ועמים ללא זיקה לתנ"ך וללא רגשי חובה ואשם כלפי היהדות; השוני המהותי שחל במעמדו של העולם הערבי הודות לשליטה הכמעט מונופוליסטית על מקורות הנפט – המצרך החיוני ביותר של הציביליזציה התעשייתית; ירידת כוחן הצבאי וחוסנן הנפשי של המדינות המערביות הקרובות לנו במסורתן וברוחן; הברית בין האידאולוגיה הקומוניסטית שנעשתה למנגנון כוח אימפריאליסטי אדיר ובין תנועות המרי הלאומי – כל אלה מביאים לבידודה המדיני המוחלט של מדינת היהודים ומצליחים לעוות לחלוטין את דימויה ואת משמעותה ההיסטורית והמוסרית בעיני דעת הקהל בכל חלקי העולם .

אבדן חוש פרופורציה בהערכת כוחה האמתי של ישראל נגרם עקב גודל הניצחון במלחמת ששת הימים. בעקבות אותו ניצחון התרכזה ישראל אך ורק בעניינים מדיניים וצבאיים ,ללא הבנתם של אותם גורמים שבעולם דמוקרטי חשיבותם אינה פחותה מכוח פיזי, ובעצם הם תנאי להפעלתם האפקטיבית של עניינים מדיניים וצבאיים. זה הסיט את תשומת הלב מאותן בעיות כלכלה וחברה , שבלי פתרונן אין עצמה צבאית אמתית ואפקטיבית. ואז מנצחים בקרבות, אך אין כוח להכניע את האויב לכרות שלום. ככל שמדינת ישראל הגדילה את מלאי הנשק שלה, כן היא נעשתה תלויה יותר באספקה ובסיוע אמריקאי .

באותה שעה הצליחו הפלשתינים, שבהחלטת 313 של מועצת הביטחון מכונים " פליטים", להשיג הכרה כלאום – חלקית, לפחות, בשל סירובה של ישראל להכיר בהם כבישות לאומית – כדרך בני עמים שנלחמו באויב זר, כמו השווייצים וההולנדים בזמנם. סירובנו לראות בהם ישות קולקטיבית בטענה שהארץ כולה שלנו ורק שלנו, וגורלם של הערבים יוכפף כולו למאוויים ההיסטוריים ולצרכים האסטרטגיים של ישראל, ערער גם את הלגיטימציה של ישראל בעיני העולם. ועתה מתמקד הניגוד בפלוגתה על משמעות האוטונומיה המוצעת: מנהל עצמי בדמות קבוצת פקידים הנבחרים למלא משימות ,מוניציפליות ביסודן, בפקודת הממשל הישראלי, או שלטון עצמי המבוסס על חלוקת רשויות אוטונומיות .

בתוך המחנה הישראלי מבקשים בכל מאודם מי שאינם מאמינים כי האוטונומיה שמציעה ממשלתם תתקבל על דעת הערבים והעולם, לשמור על האפשרות להתקדם להסדר אמת על ידי הסכמה לאוטונומיה טריטוריאלית, ואף הקמת בית לאומי פלשתיני, תמורת ערבויות יעילות והבטחת קשר פדרטיבי עם ירדן וזיקה פדרטיבית לישראל. ההימור הזה נראה לי מבטיח יותר ומסוכן פחות מן ההימור שלך .

ככל שהתאריכים דוחקים והולכים, כן גוברים ההקצנה והקיטוב בשני הצדדים היריבים ובתוך הציבור הישראלי. סכנת מלחמת אזרחים בין יהודים לערבים ובין יהודים ליהודים מרחפת עלינו.

אדוני ראש הממשלה, מחויבותך לאמונת נעוריך ותחושת השליחות ההיסטורית להעביר לדורות הבאים את "נחלת האבות" בשלמותה, המצטיירות בעיני רוב האומה יותר ויותר כמאוויים אובססיביים בלי סיכוי הגשמה וכמקור לתקלות ואסונות, מפלגות והולכות לא רק את האומה, כי אם גם את הקואליציה שאתה עומד בראשה. ניגודי השקפות, תסכול ,איבות, מעשי תככים ומריבות קולניות משתקים את פעולתה, הורסים בעם כל יראת כבוד בפני המוסדות הפרלמנטריים, התהליכים הדמוקרטיים, הרשות המשפטית ואוטוריטה מוסרית ונוטעים אפוא תחושה של הערכה לגופים חוץ פרלמנטריים, הרואים בעצמם את נושאי הייעוד הלאומי ואת מושיעי העם , שלהם חוקים וצווים משלהם .

כלמוד ייסורי גוף, כמוך, אני מרשה לבסוף לעצמי להתייחס לייסוריך כאל עניין ציבורי. כל חולה לב חולה בדרכו הוא, אולם כולם, בכל זאת, מסווגים באותה קטגוריה. היא מאופיינת, לכל הדעות, בהשפעת גומלין חזקה ביותר בין גוף לנפש. נראה לי שההתרכזות הבלעדית שלך בעניין המדיני אגב הזנחה משוועת של כל הבעיות הבוערות האחרות, היא פונקציה של פגיעותו המתישה של חולה לב כשהוא מוטרד מריבוי עניינים ובעיות בבחינת "סבוני כדברים … כאש קוצים" (תהלים קיח , יב). לזה מקביל המאמץ הנואש להיצמד למה שמצטייר בעיני הסובל כעיקר עיקרים ומורגש מתחת לסף ההכרה בחגורת הצלה – יהא זה עניין מדיני, הצלחת מבצע או סיום ספר. עניין זה נעשה לתקלה חמורה עוד יותר אצל אותו סוג של פוליטיקאים יהודים, שמאפיינת אותם הסגולה שלא לשמוע ולא לקלוט את מה שאינו נוח להם מצד אחד והצורך להשמיע ולהעניק לאחרים את מלוא השכנוע של עצמם בלי להיות ער לשאלה איך זה מתקבל אצל השומע מצד אחר .

באה שעה בחיי מדינאי, שעליו לשקול אם בנסיבות משתנות הוא עדיין מפלס דרך – או מכשול בדרכה של האומה. לא פעם תוהה ההיסטוריון מתוך צער מדוע, למשל, לא הסתלק לויד ג'ורג' מהחיים הפוליטיים בתום שליחותו ההיסטורית המזהירה, מדוע התעקש צ'רצייל להיות ראש ממשלה פעם נוספת .

*          *         *

לבסוף אדרש לשאלה איך צריך לנהוג מנהיג שאינו מסוגל להתנער מאמונת נעוריו, אם כי בעומק לבו הוא ואחרים מלאים ספקות אם אכן עוד אפשר להגשימה.

עומדת לנגד עיני הדוגמה של המנהיג הסוציאל דמוקרטי פיליפ שודמן, הקנצלר הגרמני הראשון של רפובליקת ויימר. כשנודעו לו תנאי השלום – התכתיב – של בעלות הברית ב-0000, הוא נשבע חגיגית בנאום נרגש ברייכסטג: "היד הזאת תיבש ולא תחתום על התעודה המבישה".

ואכן הוא התפטר. נמצאו אחרים שחתמו.

27 בספטמבר, 12:30

השאר תגובה

כתובת המייל שלכם לא תפורסם. שדות המסומנים ב-* הם שדות חובה

Facebook Iconfacebook like buttonRSS