ראשי » המצב » כשגם אלוהים מתייאש

כשגם אלוהים מתייאש

הנדון / אורי אבנרי

אחרי הקמת המדינה התגלה אלוהים לדויד בן-גוריון ואמר לו: "היטבת עם עמי. הבע משאלה ואמלא אחריה."

"אני מבקש שישראל תהיה מדינה יהודית ודמוקרטית, ותכלול את כל ארץ-ישראל," השיב בן-גוריון.

"זה יותר מדי אפילו בשבילי!" קרא אלוהים, "אבל אתן לך שניים מהשלושה. אתה יכול לבחור בין ישראל יהודית ודמוקרטית, אבל רק בחלק מארץ-ישראל. או שתבחר במדינה דמוקרטית בכל הארץ, שלא תהיה יהודית. או שתבחר בישראל יהודית בכל הארץ, שלא תהיה דמוקרטית."

מאז לא שינה הקדוש-ברוך-הוא את דעתו.

בשעה שאני כותב זאת שקוע בנימין נתניהו כל-כולו בחקיקת חוק חדש, שיהווה סימן-דרך בדברי ימי מדינת-ישראל. הציבור הישראלי מתבונן בנעשה במבט משועשע, כאילו היה זה מתרחש בהונולולו.

החוק החדש אמור לאפשר ל-90 חברי-כנסת לגרש מהכנסת את אחד החברים האחרים, או את כולם. העילות להחלטה כזאת מעורפלות למדי: למשל, תמיכה ב"טרוריזם" במעשים ובדיבורים, הכחשת האופי היהודי של המדינה, ועוד סיבות שונות ומשונות.

מי יחליט? הרוב, כמובן.

הדחיפה המיידית לחקיקת חוק זה סופקה על-ידי שלושת הח"כים הערביים שביקרו את הורי ה"מחבלים" במזרח ירושלים. היה להם תירוץ טוב: להסדיר את החזרת גופות הבנים, שנורו במקום הפיגוע. אך ברור שבאו להביע תנחומים.

אפשר, כמובן, לטעון כי אם שכולה היא אם שכולה, בלי קשר לנסיבות מותו של בנה. הבעת תנחומים היא מידה אנושית יפה. אבל גישה כזאת היא בוודאי הומאניסטית מדי בעיני חברי הליכוד. בימים הטובים ההם, כאשר אנחנו היינו ה"טרוריסטים" והבריטים היו הכובשים, הייתי בוודאי מביע תנחומים לשכנים שבנם נהרג בפיגוע טרור. אינני חושב שהאנגלים היו שולחים אותי בשל כך לאפריקה.

על פי החוק, חברי-הכנסת נהנים מחסינות לגבי כל מעשה שהם עושים במסגרת תפקידם. יתכן שביקור של ח"כ אצל בוחריו בנסיבות כאלה הוא מעשה בעלת חסינות. על כן דרוש חוק חדש.

ואיזה חוק!

*        *       *

"תארו לכם שדבר כזה היה קורה בפרלמנט הבריטי או  בקונגרס האמריקאי!" קרא בנימין נתניהו בהתרגשות, "חבר-פרלמנט או חבר-קונגרס התומך בטרור!"

"תארו לכם שדבר כזה היה קורה בפרלמנט הבריטי או בקונגרס האמריקאי!" אני משיב, "חוק המאפשר לשלושה רבעים של חברי הפרלמנט או הקונגרס לגרש את האחרים!"

נתניהו התחנך בארצות-הברית. מן הסתם לימדו אותו שם שדמוקרטיה אין פירושה רק שלטון הרוב. גם אדולף היטלר נהנה, מן הסתם, מתמיכת הרוב. דמוקרטיה פירושה גם הבטחת זכויות המיעוטים, ובכלל זה הזכות לחופש הדיבור.

הזכות לחופש הדיבור אין פירושה הזכות לבטא דיעות פופולריות. דעה פופולרית אינה זקוקה להגנה. חופש הדיבור מתכוון לזכות לבטא דעת מיעוט, אפילו כשהיא מתועבת בעיני הרוב.

זה בוודאי כולל את זכות המיעוט לבטא את דעותיו בצורה בלתי-אלימה. וכאן קבור הכלב.

ברור לכול שהזכות לגרש 30 ח"כים מהווה איום על הח"כים הערביים. הסיעה ה"ערבית" בכנסת הנוכחית כוללת 13 ח"כים, וכנראה האחוז הזה יגדל במערכות הבחירות הבאות. זה קצת מסובך. הסיעה ה"ערבית" כוללת יהודי אחד, שהוא דווקא פופולרי, ואילו הסיעות ה"יהודיות" כוללות מספר ערביי-מחמד, הסותמים את הפה שלהם כשהכנסת דנה בעניינים רציניים.

אין זה חוק נגד שוחרי-טרור. החוק הוא נגד המיעוט הערבי. הכנסת תהיה על טהרת היהודים.

ובחזרה לעיסקה שעשה אלוהים עם  בן-גוריון: תהיה זאת מדינה יהודית בכל הארץ, שלא תהיה דמוקרטית.

*        *        *

יהודים היוו מיעוטים מאז גלות בבל לפני כ-2500 שנים. כל היהודים היו מיעוטים במשך אלפי שנים. אפשר היה לחשוב ש-80 דורות מספיקים כדי ללמוד איך מדינה צריכה להתנהג כלפי מיעוטים. אכן, אפשר היה לחשוב שכל מדינות העולם ישלחו משלחות לישראל כדי ללמוד כאן איך מדינה הגונה צריכה להתנהג כלפי מיעוטים. כך חשב מייסד הציונות, בנימין זאב הרצל, שבספרו העתידני "אלטנוילנד" (ארץ-ישנה-חדשה) מתוארים היחסים בין המדינה ואזרחיה הערבים כאידיליה.

למרבה הצער, זה לא קרה. היו זמנים כאשר המדינה הצעירה והרעננה משכה אנשים מתקדמים מכל קצוות תבל, שבאו לחזות בקיבוצים ובמושבים. (עכשיו מתברר שברני סנדרס, מועמד דמוקרטי מוביל לנשיאות ארצות-הברית, חי פעם כמתנדב בקיבוץ.) גם לפני העברת החוק המוצע, ישראל היא אחת המדינות הפחות-דמוקרטיות בעולם המערבי, ורוצה כל-כך להשתייך אליו.

1

השם ונתניהו, הקרוי על שמו: שלוש החלופות של הקב"ה

בגדה המערבית חיים כ-2.5 מיליון תושבים שאין להם שום זכויות, לא זכויות-אדם ולא זכויות-אזרח. רק השבוע תיארה עמירה הס, העיתונאית האמיצה המדווחת את המתרחש בשטחים הכבושים, על משפחה בורגנית שקטה בגדה המערבית, שכיתת חיילים הגיעה לביתה וציוותה עליה לפנות את טרקלין הבית, כדי שיהפוך לעמדה צבאית. החיילים אמנם הביאו איתם שרותים כימיים, אבל הטילו את מימיהם מהמרפסת.

במשך זמן רב חשבנו שישראל תוכל להישאר "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון" בעודה שולטת בשטחים כבושים נרחבים. הרי הבריטים שלטו במאות מיליוני הודים בשעה שבריטניה עצמה שימשה לעולם כולו סמל ודוגמה לדמוקרטיה. בוודאי, אבל אנגלי היה זקוק למספר שבועות כדי להפליג מאנגליה להודו, ובזמן הזה הספיק לשנות את אופיו כדרוש. ואילו כאן דרושות רק חמש דקות כדי לעבור מישראל לגדה המערבית.

האזרחים הערבים מהווים כ-20% מאוכלוסיית ישראל. זה מה שנשאר מהרוב הערבי הגדול שהיה כאן לפני קום המדינה, שברובו ברח או גורש. האחוז הזה נשאר על כנו מאז קום המדינה – תקופה שבה גדל מספר תושבי המדינה פי עשרה ויותר!

נס? כמעט. הריבוי הטבעי הגדול של האוכלוסייה הערבית התאזן עם העלייה היהודית, תחילה מארצות האסלאם, אחר-כך מברית-המועצות, ולאחרונה מאתיופיה. הערבים מהווים עדיין 20%, כפי שצפה אלוהים.

הדור הראשון של "ערביי ישראל" – כפי שהיהודים קוראים להם, למורת-רוחם הרבה – היה כנוע ונכנע. הם חיו עדיין את האסון שפקד אותם במלחמת תש"ח. למען הביטחון הוטל עליהם "ממשל צבאי" שהגביל את תנועותיהם. ערבי לא יכול היה לנסוע מכפרו לכפר השכן, לא כל שכן לקנות טרקטור או לשלוח בן ללמוד – בלי אישור המושל הצבאי. משטר זה בוטל רק כעבור 17 שנים.

אפשר לתהות מדוע הוענקה לערבים זכות-הבחירה מלכתחילה. ובכן, מכיוון שהערבים היו כנועים, חשב בן-גוריון – איש-מפלגה בכל רמ"ח אבריו – שהם יוכלו למלא תפקיד מועיל בחיזוק השלטון של מפא"י.  ואכן כך היה.

אבל עכשיו קיים דור שלישי של אזרחים ערביים. יש פרופסורים, ראשי מחלקות בבתי-חולים, יזמים, אפילו מפקדים במשטרה. יש לאומנים פלסטיניים, אסלאמיסטים, קומוניסטים. יש להם רגשות, דרישות, ואפילו החוצפה לדרוש שוויון-זכויות מלא.

גם במצב רגיל, זה היה מהווה בעייה גדולה. אבל המצב אינו רגיל. המיעוט הלאומי בישראל הוא חלק מהעם הפלסטיני, שהממשלה הנוכחית הייתה רוצה לקחת ממנו את כל אדמותיו.

*        *        *

יש לי בראש תסריט לסרט. אני מוכן לנדב אותו לכל מי שיחפוץ.

שני אחים יהודים, נקרא להם אברהם ודויד, בורחים מגרמניה הנאצית. דויד מהגר לארצות-הברית, אברהם עולה לארץ-ישראל. דויד מצטרף, כמובן, לתנועתו של מרטין לותר קינג, הופך לפעיל בולט למען זכויות-האזרח, ולוחם עכשיו למען זכויות המיעוטים. הוא גם חבר בתנועת ה-BDS, הקוראת לחרם על ישראל.

אברהם, הקורא לעצמו רמי, הוא אלוף-משנה בצה"ל, לאומן נלהב, מצביע קבוע לליכוד, מעריץ של נתניהו. במקרה לגמרי (הרי זה  סרט) היה בנעוריו חבר קיבוץ, אותו קיבוץ שבו שהה ברני סנדרס כמתנדב מחו"ל.

רמי ממונה על חלק מהגדה המערבית, ואחראי לפקודה שעל פיה זורקים פלסטינים מדירותיהם מטעמי ביטחון.

אחיו דויד עומד בראש משלחת מטעם אגודה אמריקאית לזכויות-אדם המגיעה לארץ כדי לחקור את המתרחש בגדה המערבית. על רמי מוטל התפקיד למנוע זאת. וכך ממשיך התסריט הלאה.

נחזור לאלוהים. הוא מניד את ראשו בצער. בני-האדם האלה, הוא שואל את עצמו, האם הם לא ילמדו לעולם?

אין ארץ שהפיקה אי-פעם תועלת מגירוש המיעוטים שלה. גרמניה הנאצית גירשה את מדעניה היהודים. חלק מהם היגרו לארצות-הברית ויצרו שם את הפצצה האטומית למען ארצות-הברית. זמן רב לפני כן גירשו המלכים הקתולים של צרפת את ההוגנוטים (הפרוטסטנטים), שהיגרו לפרוסיה והתיישבו בעיר צבאית קטנה, ברלין. הם הפכו אותה למרכז עולמי של תעשיה ושל תרבות. ויש דוגמאות רבות אחרות.

אם אלפיים שנה לא לימדו אותנו דבר, מתי נלמד?

22 בפברואר, 16:00

השאר תגובה

כתובת המייל שלכם לא תפורסם. שדות המסומנים ב-* הם שדות חובה

Facebook Iconfacebook like buttonRSS