ראשי » מאמרוכים » לא על המילקי לבדו

לא על המילקי לבדו

הרשת סוערת. מאמר אחד (להלן) ממש ראוי לקריאה

ועוד על אחד, דן מרגלית, שאינו ראוי

מאת צוות פה שם / מאמרוכים

ישראל כמרקחה גרמנית. הכול החל בפוסט פייסבוק של קבוצת "עולים לברלין". הם גוללו בו מניפסט זועם על מציאות החיים הקשה בארץ לעומת הבירה האירופית. הם מייצרים השוואה וגורסים: "להישאר בארץ – זה לחסוך מעצמכם ומהילדים שלכם מזון, חינוך ודיור … "

המולה וויראלית התגבהה על אלפי תגובות, נאצות ואזכורים לשואה. הדיון על ישראלים בברלין נקט תפנית מכוערת. היישר מהבוידעם הוציאו את שלל הסיסמאות; "מפולת של נמושות", "אנטי-ציונים" ועוד כהנה וכהנה.

גם פוליטיקאים מיהרו לקפוץ על הרכבת הדוהרת. אופיר אקוניס פרסם ב"ישראל היום" את "להיאבק על העתיד – בישראל" שבו קרא להיאבק מבפנים ביוקר המחייה הישראלי ובירידה.

המעבר לארה"ב שונה לגמרי מהגירה לברלין בגלל העיר הסמלית עם מבחר ענק של משמעויות וזיכרונות בשיח הישראלי. ועם הספר לא שכח ולא סלח.

נעמן הירשפלד, ישראלי שעבר לברלין ועם אשתו מגדל שם את ילדיהם, כתב על ההחלטה (באתר "ארץ האמורי"): "בהחלטה לעזוב את ישראל לברלין ישנה הצהרה בוטה כלפי מערך אידיאולוגי שלם שנמצא במרכז השיח הפוליטי-תרבותי הישראלי ושמציב את 'ברלין' בפרט ו'גרמניה' בכלל כאנטינומיה ל'ישראליות' ולציונות… במהלך הזה ישנה דחייה עקרונית של משהו בישראליות."

זה מה שבעצם עורר את הסערה. אלה לא מי שהחליטו לעזוב מסיבות כלכליות בלבד. בביקורת הנוקבת הוא מדבר על תחושתו שהימין השתלט על השיח הציבורי ואין מקום עו לשמאל בארץ. גם קבוצת "עולים לברלין" מתלוננת על בעיות מרחבי הקשת הפוליטית והחברתית, אך הקו המנחה ברור: הרגשה עמוקה כי  אין להם מקום בחברה הישראלית ובארץ.

המאמר מצטרף לסדרת ה"מאמרוכים" (חפשו משמאל): תרגום שלנו ל-Longreads, מה שאתרים החושבים זאת לראוי מעלים כדי לאזן קצת את קצב הסטקאטו של רוב הרשת.

ונוסיף 1. מה שלא פורסם על הכותב: הוא בנו של פרופ' אריאל הירשפלד, ראש החוג לספרות באוניברסיטה העברית ואחד ממבקרי-התרבות החשובים בארץ. ובנה של נרי לבנה, מבעלות-הטור הפופולריות והשנונות בארץ הזאת, המספרת מדי פעם גם על ביקורים אצל בנה ונכדיה בברלין. 2. ואת הטור של קובי ניב ב"הארץ", 21.10, על מאמר בלתי ראוי, גם לדעת פה שם (קראו כאן).

להלן המאמר. לא נגענו.

הבחירה בברלין היא דחיית הישראליות

מאת נעמן הירשפלד / מאמרוך

פוסט שפורסם בקבוצת "עולים לברלין" בפייסבוק הפך למוקד האחרון בדיון הציבורי בישראל. נראה כי כבר חלף מספיק זמן מה"לא-מלחמה" האחרונה בעזה וכי אין עוד אייטמים מסעירים כחתונתה של נינט טייב. אם לשפוט על פי גל התגובות באתרי החדשות השונים, ניכר כי הפוסט הנ"ל אכן השפיע, ונראה כי בימים האחרונים המושג 'מחאת המילקי' מקודם בידי אתרי החדשות כתיאור של התופעה, על בסיסמחאת הקוטג' של קיץ 2011. בהתאמה – גם דפני ליף פרסמה מאמר דעה תחת הכותרת בין מילקי לברלין: מי כאן בעצם הבוגדים? שבין השאר מבקר חריפות את שר האוצר יאיר לפיד.

לפיד, בתורו הבין כנראה שהתקפה על נפולת הנמושות של ברלין בסגנון "תסלחו אם אני קצת חסר סבלנות לאנשים שמוכנים לזרוק לפח את הארץ היחידה שיש ליהודים כי בברלין נוח יותר" איננה מעשה פוליטי נבון במצבו הנוכחי, ולכן החליט שהגיע הזמן לסמן לציבור את האויב האמיתי בהצהירו שהחבר'ה הצעירים האלה צודקים, המחירים בלתי-נסבלים, ורשתות המזון צריכות לדעת – אנחנו נכניס מוצרים לפיקוח".

ובראיון רדיו אף הוסיף כי הוא "מבין את אלה שעוזבים לברלין ואפילו מסכים איתם" אך זאת מתוך הבנה שמדובר למעשה בבעיה של זהות. "אני אומר למוחים שאני מבין את הקושי היומיומי, אבל אני גם אומר שצריך לקיים דיון בשאלה אם בחור ישראלי צעיר שנוסע לברלין זה לא רק בגלל יוקר המחיה אלא על זהות, ולמה בחרנו להקים מדינה יהודית ועוד נושאים. זה דיון מורכב. אנחנו רוצים להקים חברת מופת, ואסור לנו להתייאש מזה."

ובכן, אני מסכים שיש בישראל בעיה כלכלית אמתית וקשה שרק הולכת ומחריפה. אולם האם זוהי הסיבה שבגינה רבים, וביניהם אני, בחרו לעזוב את ישראל? במידה מסוימת יאיר לפיד צודק, מדובר בעניין של זהות, זהותה של ישראל כמדינה, זהותה כחברה והזהות שהפרט יכול ומותר לו להחזיק בה. בו זמנית, חלקו הסופי של המשפט המצוטט למעלה המדבר על "חברת מופת" בישראל נוגע בלב העניין מן הצד השני: הבניית המציאות בישראל שנעשית באמצעות שפה אידיאולוגית מזויפת, שקרית ומגוחכת שמסיטה כל דיון אמיתי ומשמעותי מהבעיות לשיח הפנטסטי/אנמי של הציונות הממסדית.

שפה זו היא כיסוי הצלופן שעוטף את כל מערכות המדינה בהן פושה שחיתות איומה, והוא מצדיק את הרקב הפוליטי של נבחרי הציבור שעושים יד אחת ביצירת מצג שווא פנימי. ככזה הוא למעשה כלי להבניית מציאות, כלי אשר מתרגם את הגירתם של ישראלים למדינות אחרות לסוג מסוים של מקום בשיח הישראלי – "ירידה מהארץ" – ואת היורדים עצמם לסוג מסוים של ישראלים כחלק מהשיח הזה. אבל תחילת התנועה לברלין היא לא ב'ירידה' אלא ב'עזיבה', והדבר שנעזב הוא קודם כל שדה השיח הזה עצמו.

*           *           *

אינני מתיימר לדבר בשם כל הישראלים בברלין. את כל מה שאכתוב כאן אומר בשמי בלבד. ההכללה על ה"ישראלים בברלין" נראית בעיני מגוחכת. אף על פי כן, אני יודע משיחותי עם ישראלים רבים שישנם לא מעטים החולקים משהו מתפיסת עולמי ומתחושותיי ומחשבותיי לגבי ישראל. הדיון בישראל סביב ההגירה לברלין מציב במרכזו את הקלות של הקיום החומרי ביחס לישראל. גם אם זו סוגיה חשובה, נראה כי הדיון הזה מושתת על חוסר הבנה מהותי של המחיר האישי הגדול הכרוך בעזיבה שכזאת, וגרוע יותר – חוסר עניין גמור בו. לעזוב את ישראל בגיל מבוגר יחסית, כאשר האדם כבר התהווה ברובו, אינו דבר פשוט כלל וכלל.

ישראל היא ארץ קטנטנה, מבודדת מדינית ותרבותית במרחב הגאוגרפי ובעלת שפה מינורית. מי שגדל בה ועולמו נטוע בתרבותה והוא מושתת על העברית אינו יכול להגר בקלות. וכל זאת – בלי לגעת בכאב העזיבה: עזיבת בני משפחה, חברים ומכרים שמהווים את הבסיס הן לזהות האישית והן לתשתית הקיום. העזיבה לנכר היא שינוי מהותי וקיצוני; היא המעבר מלהיות מישהו ללהיות כמעט אף אחד. מלהיות בעל מקום ללהיות חסר מקום.

1

כנסייה באפלולית גרמנית. "המחיר אדיר וגדל עם הזמן"

המחיר האישי שהאדם משלם בעד הגירה כזאת הוא אדיר והוא גדל עוד עם הזמן. להיות זר לאורך שנים זוהי חוויה מורכבת ביותר; משהו בעצמיותו של המהגר אינו יכול לבוא על ביטויו לעולם. הזמן העובר הרחק מהאנשים היקרים לך הוא זמן שלעולם לא תקבל בחזרה. וכאשר נכנסים ילדים  לתמונה, כפי שקרה לי ולאשתי, הדבר מדגיש עוד יותר את המרחק והפער- תינוק נולד בברלין רחוק מרוב בני המשפחה, ובה הוא יגדל כששפתו הראשונה היא גרמנית ותרבותו זאת של ברלין הקוסמופוליטית ולא זאת של הוריו המהגרים ובני משפחתו בישראל.

כדי לבנות חיים במקום כמו ברלין יש צורך במאמץ מתמשך וארך שנים לעבור אינטגרציה. כדי לפתח קריירה כמהגר יש צורך במאמצים גדולים. הדברים ידועים, אבל זה אינו הופך אותם לטריוויאליים: לבנות מערכות יחסים, לרכוש כישורים שמאפשרים תחרותית במקום שבו אין תשתית מן המוכן, לעמוד מול מערכת לא-מובנת. זאת למי שאינו/ה בעל/ת תואר במקצוע מבוקש כמדעי המחשב, צופנת ההגירה סכנה אמתית של ויתור על אפשרויות מקצועיות שנובעות מהיסטוריה אישית (והתשתיות החברתיות הקימות) בישראל.

למעשה – רבים וטובים מן המהגרים לברלין הם בעלי רקע במדעי הרוח ובאמנויות, תחומים אשר מגבילים את אפשרויות התעסוקה ומצריכים מידה לא מבוטלת של תושייה ומזל במציאת פרנסה.  יש מי שנעזר במערכת האבטלה הגרמנית, שאכן מוכנה לשלם כספים למהגרים בעלי דרכון אירופאי (כל עוד אלו לומדים את השפה ועוברים קורס אינטגרציה), אולם מדובר בפתרון זמני שכל אדם שמכבד את עצמו לא מקבל בקלות ראש, להיות מובטל שתלוי במשרד ממשלתי גרמני לא מתאים לחלומותיו של אף אדם שאני מכיר, גם לא של העצלים שבהם. אנשים מבוגרים שזוהי אפשרות הפרנסה היחידה שלהם לא יכולים להגר ללא מחיר נפשי ורוחני כבד.

מה שכתבתי נכון כמובן ברובו לגבי הגירה מישראל לכל עיר קוסמופוליטית גדולה בעולם, אז למה דווקא ברלין? ראשית אין להכחיש שלמרכיב החומרי וקלות ההגירה יש משקל מהותי: ברלין היא הבירה הזולה ביותר במערב אירופה והיא זולה באופן משמעותי ממטרופולינים קוסמופוליטיים אחרים באירופה ובעולם.

בשביל ישראלים בעלי דרכון אירופי ההגירה לכאן היא עניין פשוט מאוד מבחינה בירוקרטית, אולם גם בשביל ישראלים ללא דרכון זר כלשהו ההגירה אינה מסובכת- בגרמניה ישנם חוקים מיוחדים בנוגע למתן ויזות לישראלים, מסיבות של אפליה מתקנת על בסיס עוול היסטורי (כן, השואה…) שהופכות את ברלין לפשוטה יותר להגירה מכל בירה אירופית אחרת. שנית, היא גם בעלת תדמית של עיר מגניבה, בעלת אווירה מיוחדת, ולכן היא גם זוכה לכמות מכובדת של מהגרים, גם אם זמניים, מארה"ב, ניו-זילנד ומדינות סקנדינביה ולא רק ממדינות אירופה הסובלות ממשבר כלכלי מתגלגל.

*             *             *

המונח "קוסמופוליטיות" ראוי להסבר נוסף: בעיר כמו ברלין, לפחות באזורים מסוימים,

האוכלוסייה מורכבת ברובה ממהגרים. באזור שבו אני חי הרוב הוא גרמני, אבל זהו רוב יחסי – ישנם בו טורקים, ערבים פלסטינים, סורים ולבנונים, איראנים, יוונים, ספרדים, איטלקים, אנגלו-סקסים מארה"ב, אנגליה, אוסטרליה וניו-זילנד ועוד שלל מדינות וגם מספר הולך וגדל של ישראלים. במקום כזה הזרות אינה מנקרת ומנכרת אלא מהווה חלק אורגני מהמרחב. זה דבר חשוב וגדול. זה אומר שמהגר יכול למצוא לעצמו מקום בעיר כזאת בלי לחוש כנטע זר. שאפשר להיות כאן חלק מהווייתו של המקום.

אף על פי כן, כל הדברים האלו אינם חשובים יותר מן העובדה המכרעת שבהחלטה לעזוב את ישראל לברלין ישנה הצהרה בוטה כלפי מערך אידיאולוגי שלם שנמצא במרכז השיח הפוליטי-תרבותי הישראלי ושמציב את 'ברלין' בפרט ו'גרמניה' בכלל כאנטינומיה ל'ישראליות' ולציונות. במילים פשוטות- ההחלטה לעזוב לברלין איננה זהה להחלטה לעזוב ללונדון/פריז/לוס אנג'לס וכיו"ב.

במהלך הזה ישנה דחייה עקרונית של משהו בישראליות. הגדרת תוכנה של הדחייה הזאת איננה דבר שניתן לפשטו – מדובר ביחס דינאמי שפרשנותו נפרשת ונפתחת מחדש כל הזמן, כי הישראלי העוזב, כמוני, עודנו ישראלי… גם בברלין.

2

ברלין הקפואה. דחייה עקרונית של משהו בישראליות

ההחלטה לעזוב את ישראל היא דבר שנעשה בתוך ישראל. היא נוצרה והתנסחה בתוך השיח הישראלי. העזיבה אומנם נעשתה על רקע מתמשך של מצוקה כלכלית שחלקתי עם רוב האנשים מסביבי, אבל לא זוהי הסיבה לעזיבה. הסיבה היא התחושה שאין בישראל עתיד: השלטון הישראלי דורס באכזריות נוראה את העם הפלסטיני. לרוב המכריע של הישראלים לא רק שלא אכפת כלל מן המציאות הזאת, אלא שהדבר כלל לא נראה להם כך- הרי אנו קורבנות ו"הם" רוצים להשמידנו,

"אין ברירה אלא להכות בטרור הפלסטיני במלא הכוח" וצה"ל הוא ה"צבא המוסרי בעולם" (שעושה שלל מהלכים ערכיים מהמעלה הראשונה). "אין עם מי לדבר" כמובן ו"חמאס הוא כמו דאעש". השיח הציבורי בישראל הוא רווי פרופגנדה ומיתוגרפיה, ובמרכזו היופמיזם המגוחך "הסכסוך הישראלי-פלסטיני" שמחיל על הפלסטינים הכבושים שיח לאומי היסטורי ובשביל רוב רובם של הישראלים הוא הוא האמת לאמיתה.

רוב האנשים בישראל לא רוצים ולא יכולים להרשות לעצמם לראות מה שקורה סביבם- כי כל עולמם תלוי בהצדקת הקולקטיביות שבשמה נעשה הפשע המתמשך כלפי הפלסטינים ושבבסיסה מטה-היסטוריה אידיאולוגית שנחשפים אליה כבר בגן (וביתר שאת עם הרפורמה של שי פירון). המציאות היא כזאת שבה ביבי נראה כבחירה הטובה ביותר לרוב הישראלים- הוא לא 'מזויף' כמו יאיר לפיד, הוא לא 'מתנחל' כמו בנט והוא לא 'רוסי' כמו ליברמן.

*           *           *

במהלך ה'לא-מלחמה' האחרונה בעזה הימין הישראלי השתלט על השיח הציבורי הישראלי. זה נראה לי ולרבים אחרים מעין הקבלה היסטורית לליל הבדולח- נחצה קו אדום, ורוב האנשים בישראל בחרו בקונפורמיזם והסכימו בשתיקתם.

משעשעת בעיני במיוחד החלפתו של המושג ה"שמאל הסהרורי" שעד לשנים האחרונות תייג את כל אותם שמאלנים שחושבים שה'סכסוך' הוא למעשה 'כיבוש,' 'עושק' או אפילו בגדר 'פשע נגד האנושות' ושפעלו בהתאם בהפגנות ופעילויות מחאה (או אפילו פעילויות משותפות עם ערבים רחמנא לצלן) כמוכי ירח, ב"שמאל הקיצוני" שמדגיש את הריאקציונריות האלימה של 'חוגי השמאל' שממש מקבילה לזאת של אנשי הימין בישראל שששים לשרוף נער פלסטיני בעודו חי כ'נקמה' או לפחות היו רוצים לראות את מסגד אל ‘אקצה מוחלף בבית מקדש שלישי.

למעשה בישראל מתפתחת בשנים האחרונות שפה פוליטית שמדירה מהשיח הציבורי הלגיטימי את השמאל. והשמאל הולך ומושתק- השפה הזאת היא במרכז, במיינסטרים, והיא הולכת ומחריפה.

לתחושתי בשנת 2012, בה החלטתי לעזוב את ישראל (וירושלים, עירי), אין עוד מוצא מהתהליך שישראל עוברת. רוב הציבור הישראלי בוחר למסור את השלטון לאנשים שבאופן פעיל ומכוון הורסים כל סיכוי לפתרון פרט למדינת אפרטהייד.

העושק המתמשך של הציבור הישראלי (ומשבר "יוקר המחיה") נעשה לשם מפעל ההתנחלות והמשך הכיבוש, וכן כדי להמשיך את מצב העניינים בו ישראל זקוקה לצבא עומד גדול ומפותח מאחר והיא נמצאת במצב של מלחמה עם רוב שכניה. השיח הציבורי בישראל על המצב הכלכלי חף מדיון בסוגיות אלו, כמו שרוב העיתונים וערוצי החדשות בישראל חפים מסקור אמתי של המתרחש בגדה המערבית ומסבלם של הפלסטינים הן תחת הכיבוש הרגיל והן במצבים של 'לא-מלחמה' כגון "מבצע צוק איתן" וכל הקודמים לו. אפשר לעמוד ולצעוק סיסמאות בהפגנות ולכתוב בבלוגים פוסטים בסגנון הפוסט הזה ולא תהיה לכך כל השפעה על הרוב המכריע של הישראלים. יסכימו אלה  שממילא מסכימים, והשאר ממילא אינם רוצים לשמוע ולראות.

הישראלים עוברים אינדוקטרינציה, במידת מה מרצון ובחירה, באופן שמייצר מנגנון מחשבתי שמאפשר לא להתמודד עם ולא לחשוב על כל דבר שלא תואם את השקפת העולם ה'ישראלית' באמצעות מתן מענה מן המוכן לרוב הסיטואציות השיחיות, ומאפשר את ההדחקה הקולקטיבית של חוויות מורכבות שלא ניתן להכיל, לפחות בטווח הקצר, בנרטיב המוכר.

*            *           *

ועכשיו ברלין: לבוא לכאן פירושו להכיר באי אפשרות להיות בישראל. בחוסר היכולת לשנות. בעובדה שלקול שלי אין משקל באמת ושלמעשים שלי אין כל השפעה. להבין שחוץ מלהוות עלה תאנה לכל אלו שאומרים: ראו ישראל היא מדינה דמוקרטית, אפילו עוכרי ישראל, אשכנזים שמאלנים משתמטי גיוס ואוהבי ערבים כאלו יכולים לומר את דעתם בלי למצוא את עצמם במרתף חקירות של משטרה חשאית – אין לי תפקיד. אולי חוץ מלהיות הערת שוליים בהיסטוריה שתכתב: היו גם ישראלים שהתנגדו לאונס של העם הפלסטיני.

3

שביל בצד. אח חורג פעיל-שמאל עיקש בארץ  

יש לי אח חורג שהוא איש אמיץ שמגויס לפעילויות שמאל ענפות, בין השאר כחלק מארגון לוחמים לשלום. בשיחה אתו שאלתי מדוע הוא ממשיך להפגין ולפעול גם כאשר הוא יודע מה הסיכוי שמעשיו ישנו את המציאות השוררת בישראל. הוא ענה לי בשאלה: "מה עדיף? שיהיו הפגנות ופעולות שמאל או שלא? אם כולם ילכו ישראל תעשה מה שהיא רוצה בלי שאף ישראלי יתנגד". הוא צודק – הייתי רוצה ועודני רוצה לשנות, אבל אני מרגיש וחושב שבתוך ישראל אינני יכול לעשות כן בלי להידרס בעצמי ושגם אז המשמעות של הסולידריות הזאת הינה אך ורק שותפות גורל חלקית, אסימטרית ועגומה.

אנו לא "נפולת הנמושות" של יצחק רבין – אלו שבחרו ב'סיר הבשר' של ארה"ב במקום השתתפות בפרויקט הציוני. אנו בוחרים לעזוב את המקום שלנו, את התרבות והשפה שלנו, מתוך תחושה של חוסר אונים ואפילו אין ברירה – הבחירה היא יכולת להשפיע על סביבתנו ועתידנו (בתור מי שאנחנו!) לבין חיים כחלק ממדינת לאום. לא ניתן לקיים את שניהם בכפיפה אחת. בעצם העזיבה יש בחירה בפוסט-ישראליות: זוהי כבר לא חריגה מהנרטיב הציוני בסגנון פוסט- או אנטי-ציונות.

הציונות כשדה שיח עברה בעשורים האחרונים השתלטות של הימין שהחליפה למעשה את תוכנו של המושג ההיסטורי 'ציונות'. היא החליפה את הציונות ב'התנחלות'. היום – להיות ציוני, לפחות בשיח הציבורי הישראלי, פירושו לתמוך ב'מפעל ההתיישבות' של 'הימין-הציוני' וקבלת השפה הפוליטית הזאת כמתארת את המציאות. יש מי שיטען כמובן שזאת איננה כלל ציונות, או רק ציונות. אולם לטעון בעד ציונות היסטורית ולמול השיח בהווה הינה רק היאחזות קלושה בעבר האבוד.

*            *            *

בהחלטה לעזוב לברלין יש קבלה של פרדוקס פנימי שמהוה את התשתית לפוסט-ישראליות – בעצם המעבר למקום שמייצג את האנטינומיה ל'ישראליות' יש דחייה של הישראליות שמומשגת באמצעות השיח של הישראליות עצמה. עם העזיבה המתח הזה לא נפתר וכנראה שגם איננו ניתן לפתרון, לפחות לא בטווח המידי. בשבילי ובשביל רבים מבני דורי הפרדוקס הזה הופך לאלמנט בסיסי של הזהות ולמאפיין של ההוויה עצמה.

האם יש לכך משמעות פוליטית? בהחלט כן. העזיבה לברלין שקולה לאמירה שאינני מוכן להיות אחד מ"החברה בברלין" של יאיר לפיד. בעזיבתי את ישראל הפסקתי להיות אחד מהחברה נקודה. אני בעל אזרחות ישראלית. רוב עולמי עודנו בישראל ושפתי היא עברית, אבל אני לא מוכן לקחת חלק פעיל במדינת ישראל ולהשתתף, גם אם בלית ברירה, בהתרחשותה הפוליטית.

אני עזבתי לא כדי לתמוך בישראל מבחוץ. עזבתי בשאט נפש, מתוך תחושה של דיכוי ובאפיסת כוחות. אני לא חלק משדולה פרו-ישראלית בסגנון הקהילה הישראלית של לוס-אנג'לס. זהו ייאוש המזוג בחוסר ברירה: אני כאן כי אני לא מוכן להמשיך ולמסור את גורלי לממשלות ישראל, ואינני מאמין בשיטה הישראלית.

תגובות

להוציא הפסקה על ״ציונות התנחלות״ מאמר מעולה! נציונות תמיד הייתה התנחלות על חשבון הפלסטינים. רק שפעם זה היה בידי בעלי הבלורית מסוגו של רבין ו״עדתו״, ואחרי שישים ושבע גם האחרים (כיפות סרוגות, חרדים, מזרחים, רוסים וכו׳ וכו׳ וכו׳) רוצים חלק בחגיגת העושק.

אתה טעות גדולה, התאריך הקובע הוא 1948, מאז יש מדינה, ויש חוקים אחרים מאשר מדינה שבדרך. לצערי מאז 1967- הכיבוש בגדה המערבית הוא "מדונה שבדרך" בלי להכריז על סיפוח מלא כמתבקש מהשקפת עולם של ממשלות ישראל בהנהגת הימין. לכן כנראה מדינה דו לאומית בוא תבוא ואז עוד ועוד צעירים וצעירים פחות יחפשו מקום אחר.

  1. דקדקן Says:
    11 באוקטובר 2014 בשעה 16:45 |

מאמר מעורר מחשבות. רק תיקון אחד: מטרופולין זו נקבה, לכן מוטב היה לכתוב "מטרופולינים קוסמופוליטיות" ולא "קוסמופוליטיים".

  1. חנה תדהר Says:
    11 באוקטובר 2014 בשעה 17:53 |

תודה לך על היושרה והאומץ והעצב ואולי גם מעט התקווה. ברור נהיר נקי וחף מהבלים.

  1. gila2012 Says:
    11 באוקטובר 2014 בשעה 18:18 |

מאמר חכם, נוקב ועצוב.
אני כן מפרידה בין מה שקרה עד 67 ולאחר מכן. המדינה הזו היתה חייבת לקום והיא קמה בכפייה. אף אחד לא ציפה מהערבים שישבו כאן שישמחו לקראת היהודים. השאלה מי היה קודם לא תיפתר לעולם כי משרדי הטאבו בתקופת העתיקה לא שמרו מסמכים יותר משבע שנים אבל עדויות בשטח יש. אז אנחנו היינו צכירים לוותר והם היו צריכים לוותר וככה פרצה מלחמה ובמלחמה קורים דברים נוראים כפי שאמרה פניניה רוזנבלום.

ההתנחלויות בשטחים ושעבוד החברה הישראלית לטובת רווחתם של שכוני הגבעות פרועי הפיאות ודלוקי העיניים הולכת להרוס לחלוטין את מה שהושג כאן באופן בלתי חוזר. לאחר מכן אנשים ילכו לברלין ולכל חלקי תבל אם ירצו או לא ירצו, כי כשאורית סטרוק תהיה סגן ראש הממשלה ובלחץ חברתי יחונו את יגאל עמיר שיהפוך גיבור לאומי, אני לחלוטין לא ארצה להיות כאן גם אם אשטוף מדרגות בברלין.

לא אישי, גילה יקרה, אבל הגישה שאת מציגה בשתי הפסקאות היא בדיוק ״השמאל לייט״ שהוא בעצם בבסיסו פגום, ומציג גישה ימנית לגמרי.
השאלה ״מי היה קודם?״ בצורה שמוצגת על ידי הציונים היא לא רלוונטית, ובכלל לא צריכה לעלות בשום דיון. אם פעם גרו במקום מסוים יהודים, המקום אולי שייך לאנשים הספציפיים שגרו שם, אבל לא שייך באופן כללי וגורף ליהודים בכלל. אחרת זו גזענות.
מלחמה זה לא משהו דטרמיניסטי שמגיע משום מקום. אנשים עושים מלחמה, יש להם שמות כתובות ומספר תעודת זהות. הם האשמים והם צריכים לשלם על זה.
הפסקה השנייה מנסה להשליך את כל האשמה על ה״מתנחלים״, זה לא יעבוד. המתנחלים עושים היום בדיוק מה שרבין וחבריו עשו קודם. ואין הבדל בין הדברים.

בקונפליקטים בדרך כלל יש שלושה דברים שצריך לעשות. ואותם בדיוק הפלסטינים רוצים.
אחד לזהות ולהכיר באשמה ובאשמים. השני- לתקן ולפצות, והשלישי לדאוג שהקונפליקט לא יחזור.
ישראל, הימין וגם השמאל לייט עדיין לא מזהים את האשמה והאשמים ואין כלל מה לדבר על הכרה בזה.
אז הדרך עוד ארוכה.

  1. ליאורה Says:
    11 באוקטובר 2014 בשעה 18:31 |

קראתי פוסט זה בראש פתוח ועדיין אני מנסה להבין ושואלת מי יתן לך את המענה לבעיותייך?גרמניה שאין לך בה שורשים ושייכות?לשיטתך אינך מוכנה לתת את גורלך לממשלת ישראל ולממשלת גרמניה כן?!!!איזו ציניות צורבת?!!!היא זו שתפתור את כל בעיותייך?! האם נכון להחליף מדינה שיש לך זיקה אליה במדינה שאין לך שום זיקה כלפיה זה הדבר הנכון לעשותו? שבי ותעני בכנות לשאלות אלו ובוודאי תמצאי תשובות אחרות…אני דבר אחד למדתי מספור ״המילקי״,צריך אולי בגרות נפשית ולעבור כמה דברים בחיים כדי להבין שאין לי ארץ אחרת!בכל מקרה בהצלחה!

  1. Yaronimus Maximus Says:
    11 באוקטובר 2014 בשעה 18:38 |

מדויק.

  1. אני Says:
    11 באוקטובר 2014 בשעה 18:51 |

אני דווקא לא חושב שהציונות תמיד הייתה התנחלות ע"ח הפלסטינאים. במקור, הציונות הייתה תנועה להקמת בית לאומי לעם היהודי, לא בית לאומי שיגרש תושבים אחרים.
ההיסטוריה התגלגלה אחרת לצערינו, ומבית לאומי במדינה ישראל, קיבלנו יותר ארץ ישראל השלמה ליהודים בלבד.

בכל מקרה, אחלה פוסט. אני מאוד מזדהה איתו. אני לא יודע אם אבחר להגר בסוף כי, כמו שכתבת, זה דורש מחיר אישי גבוה מאוד. בכל מקרה, אני מאוד מבין את תחושת חוסר השייכות למדינה על רקע הקיצונים שהשתלטו מאוד על השיח. הלוואי שהיה לפחות איזהשהו אופק לפתרון.

  1. אודי Says:
    11 באוקטובר 2014 בשעה 19:02 |

יפה כתבת. כמי שגם בחר לחיות מחוץ לישראל אני מרגיש שיותר משאני החלטתי לעזוב את ישראל, ישראל דחקה אותי החוצה.

  1. מבואס Says:
    11 באוקטובר 2014 בשעה 19:11 |

מעורר מחשבה :(

  1. Dani Says:
    11 באוקטובר 2014 בשעה 19:34 |

אתה מתעלם מפשעי הפלסתינאים כולל ארגונים רצחניים גזעניים שהם מקימים סביבנו.

  1. אנונימי Says:
    11 באוקטובר 2014 בשעה 19:53 |

קראתי בעיון רב עד שהרגשתי את הפוליטיקה מתחילה לדבר.. לצערי עצרתי שם כי אני לא חושב שיש בנושא משהו פוליטי.
הבעיה הכלכלית וההגירה לברלין משותפת גם לשמאל וגם לימין כאחד.

מסכימה מאוד. גם אני הרגשתי אותו הדבר.
מהנסיון שלי כמהגרת…

  1. ראם Says:
    11 באוקטובר 2014 בשעה 20:36 |

כשאתה ישראלי בישראל, יש לך אחריות על הדברים. כשהגרמנים עושים שמות – הישראליות שלך מגינה עליך מהזדהות – זה לא אתם, זה הגרמנים. זה המצב הגלותי הקלאסי של היהודים – היכולת ללכת עם ולהרגיש בלי. ברור שזו תחושה נחמדה, אבל מבחינה אתית להעמיד את עצמך במקום בו אתה לא מחוייב לשום מעשה פוליטי הוא אקט של פרזיטיות.

  1. mo Says:
    11 באוקטובר 2014 בשעה 20:47 |

יש משהו מקומם בכך שאתה ושכמותך מתייחסים לשואה כאיזה אירוע אנטישמי מבודד ונדיר, שעצם ההצדקה של מדינה יהודית באמצעותו היא מעשה של חוסר רציונליות פרנואידית. הרי השואה היא רק הדובדבן שבקצפת האנטישמית. לפניה היו עוד הרבה מאורעות אנטישמיים נוראיים לא פחות, רציפים פחות או יותר, במהלך ההיסטוריה העולמית ככלל, והאירופאית בפרט. כך, למשל, העובדה שבתודעה הישראלית "פוגרומים" הם אירועי ביזה חביבים ולא יותר, כמו שמראים ב"כנר על הגג", מהווה תעודת עניות למערכת החינוך הישראלית, שלא השכילה להסביר שהם היו מאורעות של אונס, רצח וכיו"ב, שלא פחתו באכזריותם מן השואה. ב"העבד", אולי התיעוד הספרותי היעיל ביותר של המאורעות (הסיפור שם מתרחש אי שם במאה השש עשרה, מאות שנים לפני השואה) מסופר שבמהלך פוגרומים ילדים נשחטו מול עיני הוריהם, שנשים הרות נאנסו, בטנן נחתכה ונפערה, העוברים הוצאו וחתולים חיים הושמו שם תחתיהם. זו המסורת האירופאית. עם זה אתה מזדהה עם עוברך לברלין. אז אל תתנשא עלינו הנשארים.
נ.ב. – בניגוד למה שמוכרים לנו, הגרמנים לא למדו לקח, וילדים לא לומדים שם מגיל גן על השואה. ההכאה על חטא של האומה הגרמנית היא בעיקר בתודעה הישראלית שלנו. קרא את הספר "גרמניה, אחרת" של אלדד בק (http://www.ybook.co.il/page_23315). שיהיה לך ולשכמותך הרבה בהצלחה בקרב "האומות המוסריות".

קודם כל- אתה לא תגיד לי איך להתייחס לשואה ואיך לא.
דבר שני- תודה לאל שלא לומדים כאן (בגרמניה) על השואה בגן. אנחנו לא פסיכופתים.

גם בישראל לא לומדים על השואה בגן. ההנחיות החדשות של משרד החינוך הן להימנע מכך לגמרי (מלבד התייחסות קצרה ככל האפשר לצפירה, סמוך מאוד לשמיעתה). לפניהן לא היו הנחיות כלל, ואז אכן קרה שגננות סיפרו יותר ממה שהיה צריך.

  1. boni Says:
    11 באוקטובר 2014 בשעה 20:54 |

הוווו תודה לאל, שפיות, אינטיליגנציה, רגישות, וכתיבה משובחת.

  1. יוסי Says:
    11 באוקטובר 2014 בשעה 22:25 |

קל להזדהות עם חוסר האונים הפוליטי ועם הקושי בהגירה.

אני רק לא מבין למה המהגרים מייאוש כבר התייאשו. המציאות תמיד יכולה להשתנות. כמו שחמאס שכנע את רוב הישראלים בימי רבין שאי-אפשר לבטוח בפלשתינים, יתכנו אירועים שישנו את דעת הקהל והמנהיגים באופן שיביא לסיום הכיבוש. מי יודע עד כמה האפרטהייד בדרא"פ היה נראה בלתי מנוצח בתחילת שנות השבעים. (אגב, יתכן שסיום הכיבוש, בדיוק כמו סיום האפרטהייד בדרא"פ יביא דווקא לפגיעה באיכות החיים של היהודים ובבטחונם, אבל זה כבר סיפור אחר).

כרגע, מצבם של היהודים בישראל לא נראה לי נורא יותר מחיי מהגר. הרקטות לא נעימות, אבל גם לא מאוד מסוכנות, אמנם קשה כלכלית אבל לא יותר קשה מלהגר, ואמנם לא נעים להיות במדינה שהולכת והופכת לימנית ודתית יותר ויותר, אבל יש מספיק בועות כדי לשמור על שפיות. ולאלו מאיתנו שמרגישים צורך לתרום להתחזקות השמאל, קל יותר לעשות את זה בארץ מאשר בחו"ל.

אמנם המצב הולך ומחמיר, אבל למה לא לחכות עד שיהיה כאן נורא יותר מחיי מהגר? למה להתחיל לסבול מוקדם יותר ממה שנחוץ?

  1. יפעת Says:
    11 באוקטובר 2014 בשעה 22:27 |

כמה קפקאי, לקרוא, שחור על גבי מסך את המילים האלה פי יהודי שהיגר לברלין שהוא "לא מוכן להמשיך ולמסור את גורלי לממשלות ישראל ואינני מאמין בשיטה הישראלית".
זכרון קצר משהו יש לנו, הא… כנראה עדיף לך למסור את גורלך לממשלת גרמניה ולהאמין בשיטה הגרמנית. זה עבד לנו אחלה בשנות השלושים של המאה הקודמת.

  1. mitkadem Says:
    11 באוקטובר 2014 בשעה 23:19 |

הגירה היא נושא מורכב מאוד, וקשה מאוד לייצר ממנו הכללות.
כל אחד מהגר מסיבות שונות לגמרי, למרות שתמיד אפשר לנסות לייצר אוסף מצומצם של סיבות.
הגירה כמעשה של סרבנות פוליטית, או התנתקות מוחלטת מן הישראליות, היא אקט לגיטימי לחלוטין. אבל אם אתם שואלים אותי – זה משבר הדיור ויוקר המחיה שגורם לישראלים צעירים להרהר בקול רם על עזיבה. רובם לא יעזבו אבל הם יחושו מרירות עמוקה לאורך כל חייהם.

  1. דרול Says:
    12 באוקטובר 2014 בשעה 00:09 |

יש לי תיאוריה אחרת, ברשותכם, מכובדי.
כל זמן שאדם חי בישראל, הוא נמצא בקרבה אינטימית, לכמה מדינות ערביות מחורבנות.
המצב הזה, גורם לו , לפחות בתת מודע, לחוש באופן בלתי אמצעי, שהקמת עוד מדינה ערבית דפוקה ומחורבנת, היא רעיון מטומטם עד מוות.

לכן, המעבר לברלין הוא מתבקש, כי שם השמאלנות יכולה להראות , כמעט מתקבלת על הדעת.

  1. אהרן Says:
    12 באוקטובר 2014 בשעה 00:17 |

פוסט אפולוגטי וקורבני.
הוידוי המרעיש: זו לא ירידה, לא סתם "כי זה מגניב וטרנדי לחיות בברלין". אלא, אמירה פוליטית, כלומר עמדה פוליטית, כלומר מחאה פוליטית, או שבעצם "תראו איך לא התחברתי לישראליות"…
מדבריך הכנים אני מבין שכל אחד ממיליוני הישראלים שלא קם ועזב/עוזב לברלין טועה בהבנת המציאות ו/או אטום, מתקרנף ו/או חסר חוט שידרה ו/או ימני קיצוני ו/או חלש ו/או מבוגר מידי?
בחרת "להיות הערת שוליים בהיסטוריה שתכתב: היו גם ישראלים שהתנגדו לאונס של העם הפלסטיני". ילדותי, נאיבי (קוסמופולטי) ומתנשא משהו. לא?

יש בי צער עמוק על ילדיך שלומדים גרמנית לפני עברית.
שא ברכה חביבי.

  1. ש״ג Says:
    12 באוקטובר 2014 בשעה 01:53 |

תיאור מדוייק מאד של קשיי ההגירה ומחירה הכבד. הערה: מעניין שהמילה ״אשכנזי״ מופיעה רק פעם אחת בטקסט, ובאופן כללי יש התעלמות מכך שתופעת ההגירה היא מאד אשכנזית. דווקא בארץ האמורי עסקו רבות בשיח הפריבילגיות הישראלי. מהזווית הזאת, יש לנו כאן קבוצה קולוניאליסטית לבנה שנחתה כמו הצלבנים על חוף הים התיכון, הצליחה לאחוז במוקדי הכוח למשך כמה עשרות שנים, אבל מעולם לא השתלבה במרחב ולבסוף גורשה בחזרה לאירופה. היאוש מנושא הכיבוש הוא בעצם יאוש רחב יותר מכך שהמדינה שינתה את פניה המפאיניקיות ללא שוב, וכל עוד מתקיימת בישראל פוליטיקת זהויות הרי שאשכנזים יהיו תמיד בצד המפסיד (לוזרים, כמו בשיר של אריק: ״הפועל שוב הפסידה, ואיזה מסכנים האוהדים״), חסרי יכולת להשפיע, ועם זיקה הולכת ונחלשת כלפי המותג ״ישראליות״.

  1. מזרחי Says:
    12 באוקטובר 2014 בשעה 10:08 |

זה היה טקסט מעולה. תודה
אך עם זאת אני מרגיש, שחלק נכבד מהישראלים שהיגרו לברלין עברו מסיבה נוספת פרט למצב הכלכלי (שכשלעצמו לא שווה את המחיר של קריעה מהמולדת)

הסיבה היא תהליך הערביזציה של החברה הישראלית, כמו כל שכנים לאורך ההסטוריה, ישנה זליגה בין התרבויות וניתן לראות היום שתי חברות שכנות ששונאות אחת את רועתה, אך עם זאת הן הולכות ומשפיעות יותר ויותר האחת על השנייה.
החברה הישראלית הולכת ונהיית יותר ויותר פלסטינית ולהפך, כמובן שגם לטון ההולך וגדל של צאצאי המזרחיים בארץ יש השפעה ניכרת על כך, ולא יהיה מסוכן לומר שבעוד 60-100 שנה מהיום יהיה קשה לראות את ההבדל בין שתי החברות פרט אולי לדת. לכן צאצאי האשכנזים שמתקשים לראות בתרבותם הולכת ודועכת מחפשים בצורה מודעת או תת מודעת לחדש את ימיהם כקדם, אלה הם צעירים שמזהים בערבי ובתרבותו נחות, ולא אלטרנטיבה.

אני חושב שמהלך ההגירה המסבי לברלין מסמן בצורה החדה ביותר את התהליך שעובר על החברה הרב תרבותית הישראלית. בהצלחה לעוזבים ולנשארים.

תודה רבה!

אני מניח שיש משהו בדבריך, לפחות בשביל חלק מהאנשים. אם זאת, חלק לא מבוטל מהישראלים בברלין הם לא אשכנזים.

הפריזמה שלי היא גם כן מעוותת במידת מה- נולדתי וחייתי במשך רוב חיי בירושלים, כך שהחברה הישראלית שאני רגיל לה היא מאוד מורכבת מבחינה אתנית ודתית וגם מאוד מקוטבת. לי אישית הערביזציה כפי שאתה קורא לה, ואני הייתי מכנה אותה התמזרחות, לפחות ברמת תרבות המיינסטרים, לא מפריע או משנה, מה שהרבה יותר מפריע לי זה השינוי בצביון הדתי ובשיח הפוליטי-ממסדי הכרוך בכך. אף על פי כן, זה לא היה הגורם להגירתי שלי, אבל אני מניח שיש מניעים כפי שיש מהגרים.

  1. אליהו Says:
    12 באוקטובר 2014 בשעה 10:13 |

הבעיה מתחילה בתפישה הבסיסית שכיבוש הוא פעולה לא מוסרית. כיבוש הוא טבע האדם, התנגדות לכך היא פגיעה באנושיות.במבט לאחור כול מדינה הקיימת היום נכבשה על ידי תושביה בשלב זה או אחרלאורך ההיסטוריה, ולרוב מדינות העולם יש סיכסוך טריטוריאלי כול שהוא. "הטעות" היא שאנחנו בניגוד לעמים אחרים שכבשו שטחים לא פיננו את האוכלוסיה או לחלופין לא גיירנו את הערבים ולא ביצענו חינוך מחדש.
מלחמות העבר וההווה מצביעות על כך שבמידה ולא נוכל להחזיק את השטח בכח אז אנחנו נהיה האוכלוסיה הנכבשת וגורלנו יהיה דומה לזה של הכורדים או היזידים, להם גם 1000 שנים של שכנות טובה לא הועילו ברגע שניתנה למוסלמים ההזדמנות. אתה מנסה לתאר עולם אוטופי, במציאות עדיף לכבוש מלהיכבש.

  1. carmelilany Says:
    12 באוקטובר 2014 בשעה 10:28 |

פרסם את זה מחדש ב-יומן החתול.

  1. Shimon Naftalovitz Says:
    12 באוקטובר 2014 בשעה 10:31 |

הגירה היא סוג בחירה, היא מצדיקה צידוקים,כמו הרבה מהלכים שאנו עושים במהלך תקופת חיינו,השאיפה לחיים נוחים יותר נושאת "תג מחיר"והיא ברת שינוי כאשר "תג המחיר" נעשה כבד מנשוא. על ציר הזמן ארץ ישראל של של שנות השישים,אינה אותה הארץ והשימוש במונח יורדים", לדעתי גם אם הוא תופס חלק בשיח הציבורי, הולך ומיטשטש, הימין הישראלי צובר כוח מהקיצוניות האיסלמית (מבלי להצדיק זוהי תכונה אימהית חייתית כאשר האינסטינקט גובר על הרגש).כיוון שאת מהלך ההגירה עשיתי פעמיים בשנות חיי פגשתי מהגרים, בכל שיח שנוצר הועלו צידוקים מצדיקים. וככה החיים נמשכים,יורדים גם היו כאשר היו תיקוות לשלום מיוחל, אך הן לא היו בשיח, גילוי נאות אני מזדהה עם דעותיך, אבל אני חייב גם להשאיר מקום לדעותיו של האחר, ואני נשאר ישראלי שמחפש צידוקים, (תכונה אנושית גרידא)

  1. קרנף Says:
    12 באוקטובר 2014 בשעה 11:07 |

קשקוש מקושקש שהופך אפילו את תגובותיו של דרול למשב רוח מרענן.

  1. זיט Says:
    12 באוקטובר 2014 בשעה 11:11 |

כמה מילים מתפתלות משפטים סבוכים ופסקאות ארוכות. אי אפשר לומר פשוט – ברלין הכי זולה. מדיניות ההגירה מאפשר לקלוט בה ישראלים ויהודים בקלות יחסית. מערכת הרווחה הגרמנית משלמת דמי אבטלה ראויים ואפשר להתעלק על הכלכלה הגרמנית. אהבתי שאת עזיבת ירושלים המשפחה החברים – את כל כל הקטע האכזרי הזה הצלחת להצדיק עם הבוקי סרוקי הפוליטי המתחסד והתלוש. תהנה בברלין. שימאס להם או לך כולנו נקבל אותך כאן בזרועות פתוחות.

  1. יסמין Says:
    12 באוקטובר 2014 בשעה 22:31 |

בול בפוני. תודה.

  1. יסמין Says:
    12 באוקטובר 2014 בשעה 23:24 |

אגב גם רוב התגובות פה ממשיכות ולועסות את אותם טיעונים מעגליים ורדודים שאין בהם ממש ולא מצליחים לנתק את התקע מהמטריקס. זה קצת כמו אישה מוכה שכבר מחליטה שאין לה מה להפסיד והיא תעזוב את הבית ובעלה עומד ומכה אותה ואומר לה לאן את הולכת יא שרמוטה, בחיים לא תמצאי מישהו שיאהב אותך כמוני.

ממש ככה! "מה הפואנטה לעבור לגור עם מישהו אחר—הרי תמיד תרגישי שאת אישתי ברמה מסויימת, לאור ההיסטוריה שחלקנו ביחד…"

  1. נעמן Says:
    13 באוקטובר 2014 בשעה 12:49 |

יסמין,

תודה רבה וכן נראה כי רוב התגובות כאן סובלות מהסינדרום שהזכרת. חוצמזה זה די משעשע עד כמה אנשים מצליחים לא לקרוא את מה שכתוב ולענות ישר מן המוכן, כפי שכתוב בתוך הטקסט עצמו.

כן טוב, מצד שני מן הסתם יש הרבה שקוראים, מתעצבים אל לבם ואין להם מה להוסיף. תוגת הגלות שורה על הטקסט הזה. והציונות – הציונות בבעיה רצינית. היא מחזירה אותנו לאט-לאט לנדוד בעולם בלי יכולת לספק גם לאלה שמאמינים בה את הביטחון שהבטיחה. אז כידוע ספקות יוצרים את המגננות המגוחכות והאלימות ביותר.
אגב דבר אחד שנעדר מהטקסט שלך ומטריד אותי (אבל לא ישפיע על החלטתי לעזוב או לא, וכמובן שאין על זה תשובה). עם כל הג'יפה שיש פה, ההתחסדות האירופית מטריפה לי את השכל. המשפטים האלה של "ישראל? הו!" – מה הו מה? מה אתם בכלל יודעים על זה? או "את לא נראית ישראלית" – על זה אין מה להוסיף. וכל זה בזמן שכל המנומסים האלה ממשיכים למכור פה נשק כדי לסבסד את המילקי. ויחד עם זה ההבנה שלאן שלא אלך, תמיד אזכה בשלב ראשון ליחס שלא מגיע לי: ליחס פרו-ישראלי אוהד שלא מגיע לי או ליחס אנטי-ישראלי שלא מגיע לי. כאן אני תחת מתקפה ומאוימת, אבל בזכות עמדתי האמיתית. בנכר תמיד אצטרך למצב את עצמי, להבהיר איפה אני עומדת, לנקות את עצמי, לזהות את עצמי. די מעייף.

הממ… טוב קודם כל אני לא חושב שזה חסר בטקסט שמתמקד בדבר מסוים ועושה את זה לא רע טכלס (לפי התגובות, הן החיוביות והן השליליות).

בקשר לאיך זה להיות "ישראלי" באירופה אני יכול רק לומר מנסיוני המוגבל- ברוב המקרים אני לא צריך לזהות את עצמי באופן כל כך ברור ולעמוד על כך בהרבה כוח. יש ויש, אני לא אומר שאין מצבים לא נעמים לפעמים, אבל אלו די נדירים. ברוב המקרים שבהם אני מוצא את עצמי בשיחה עם אנשים זרים ששואלים מי אני ומה אני הדבר לא מוביל לוויכוח פוליטי ארוך ומורכב. אני יכול לזהות את עצמי קודם כל בתור גבר שקוראים לו נעמן ושרוב השיחה היא לא על בסיס הלאומיות ו/או הפוליטיקה שלי. הדבר נכון גם במפגשים עם אנשים מהמזרח הקרוב (כפי שזה קרוי בגרמנית) למשל מסוריה או אירן. יש דיבור על המדינות שלנו, אבל יש גם הרבה שיח בין אישי סתם בין אנשים. זה חלק מהעניין מבחינתי.

עכשיו, אני לא מתיימר להגיד איך העולם עובד ואיך אנשים מתנהגים. מה שכתבתי למעלה זו החוויה שלי עצמי מנסיוני. לדעתי אבל יש בישראל עמדה מאוד חד-ממדית לגבי איך ה"עולם" או "אירופה" תופסת "אותנו". לפחות לתחושתי לרוב המוחלט של האנשים שאני פוגש פשוט לא אכפת לכאן או לכאן. זאת לא מעלה גדולה כמובן, אבל זה גם לא מכביד במיוחד. בשבילי יותר קל להיות בברלין מאשר בירושלים- תל-אביב זה כבר סיפור אחר, אבל אני ירושלמי ואחד שלא ממש מתאים למרחב בירושלים.

שנייה שנייה אני לא אמרתי שזה *חסר* בטקסט שלך, רק שזה לא שם. אתה דן בחוויית הגלות, הזרות, העקירה, העצב, הקלות, הקושי, הגעגוע, הפרדוקסים, אז יש גם זה. הטקסט שלך יפה מאוד. רק הוספתי משהו שאני חושבת עליו.

20 באוקטובר,  10:00

השאר תגובה

כתובת המייל שלכם לא תפורסם. שדות המסומנים ב-* הם שדות חובה

Facebook Iconfacebook like buttonRSS