ראשי » טכנו \ דוק.טור » להיות תלוי בהורים

להיות תלוי בהורים

תופעה נפוצה ומסוכנת. הנפש עלולה להחליד. הסיבות שונות ומשונות

מאת מערכת פה שם

יותר ויותר צעירים אינם יוצאים מהבית של הוריהם. התופעה הידועה הזאת חובקת את העולם המערבי ומעכבת את המסלול הרגיל שבו הילדים עוזבים את הקן וההורים נשארים לבד לראות טלוויזיה ולנוח.

המתונים נשארים אצל ההורים עד גיל 23-24 בממוצע, אז הם מתחילים ללמוד ושוכרים דירה או נכנסים למעונות. רבים מהם יחזרו לבית הוריהם כאשר יסיימו את התואר ויתחילו בהתחבטות המייסרת האם הם בכלל אוהבים את התחום שלמדו ורוצים באמת לעסוק בו. גם אחרי שיחליטו כך או כך יותר ממחציתם יישארו בבית אמא עד שירגישו שחסכו די כסף לשכור דירה סבירה ולפרנס את עצמם בכבוד, או שזה הופך להיות מביך מדי ויעברו גם אם לדירה קטנה ומוזנחת שלא הולמת את המעמד שהם רוצים להימנות עליו.

משבר הדיור טחון לעייפה ומשפיע גם הוא כמובן על המוטיווציה והיכולת לצאת מהבית. דירות במרכזי ערים הן דבר של מותרות, וגם שכר הדירה מאמיר ובעלי-בית רבים תובעניים ולא נעימים. התלותיות הזאת מביכה במיוחד לזוגות נשואים. גיל הנישואין הממוצע הולך ועולה גם הוא ומתייצב כרגע באזורים עירוניים על גיל 30 פלוס-מינוס.

אך לא לגמרי ברור האם המצב הכלכלי הירוד הוא המרתיע העיקרי, או עצם החשש ממחויבות הוא גורם מרכזי אצל בני הדור הזה להישאר שאננים לעצמאותם הכלכלית ולהימנע מעול משכנתא והוצאות רבות אחרות לבד – ובמיוחד עם הקמת משפחה משלהם.

מי שמוותרים על עצמאות כלכלית ונשענים על הכסף של ההורים, במידה שישנו, וגם כשהם שוכרים דירה, עלולים לטבוע בתלותיות עד אחרי גיל 30. היא מלווה לעתים באומללות לא-רק-כלכלית של היעזרות בהורים כמעט בכל עניין. בטווח הארוך נוצרים לא פעם תלות פסיכולוגית עמוקה ודיכוי היצר הבריא לחיים.

parents

להישאר עם ההורים: תופעה מתרחבת עם סכנות אישיות          צילום: שאטרסטוק

התלות הפסיכולוגית עצמה גם היא חלק ממגפת דור המילניום. מומחים בתחום מייחסים משקל רב גם למשקעים הוריים כבדים ומכבידים. דמות האב מטילה צל על חייהם של רבים מאיתנו. היא מגבילה פעמים רבות את העצמאות הנפשית שהיא תנאי ראשון לכל סוג אחר של עצמאות.

האשָמה של האב – למשל, בשלל בעיות אינפנטיליות של הבן – היא מנהג רווח על-פי דיסציפלינות פסיכולוגיות שהפכו פופולריות בשנים האחרונות. אך למעשה זהו שוב עניין דורי והאשמה היא קודם כל של הסובלים. אבות אכלו בוסר? שיני בנים תקהינה? צחצחו שיניים! ומה עם תסביכים? על זה המפורסם שנקרא על-שם הדמות מהמיתולוגיה נאמר בהתלוצצות הצברית "אסיפוס-שמדיפוס, העיקר שהוא אוהב את אימא".

בדורות קודמים היו כאלה שהתאפיינו במרדנות ואפילו בסוגי מהפכנות. כך, למשל, בשנות ה-60 של המאה הקודמת. אלא שהיצר החזק הזה לשינוי כנראה דעך. הכול נעשה כיום יותר בעצלתיים. תוחלת החיים עולה. ולרבים נדמה כי העתיד שלפניהם מתארך. רוב תושבי המרכזים האורבניים מתחילים ללמוד באוניוורסיטה – אם בכלל – רק בסביבות גיל 25, לעתים עובדים במלצרות וכיוצא-באלה עד גיל 30 ויותר. הסטטיסטיקה מראה שאפילו הגיל ממוצע לאיבוד הבתולין עולה. בהתחשב בכל הנסיבות האלה אולי זה אך טבעי שגם ההישענות הכלכלית על אימא-אבא תיגרר למשך זמן רב יותר מבעבר.

יש לכך כנראה קשר מסוים גם עם המצב הביטחוני. התלקחויות צבאיות, מילואים תכופים וטרור רצחני נפוץ מהדקים את הקשר בין הורים לילדיהם המבוגרים. האספקט הזה חל אף יותר על ההורים. את הפרידה עכשיו הם עשויים לראות גם כתמונה מוקדמת של היפרדות-לנצח.

אבל השעון דופק. מי שלא יקפצו בזמן על הרכבת יישארו – בדומה למה שכתב פעם מאיר אריאל – למצוץ גבעול מתחת לאיזה גשר.

 

31 בינואר, 16:00

השאר תגובה

כתובת המייל שלכם לא תפורסם. שדות המסומנים ב-* הם שדות חובה

Facebook Iconfacebook like buttonRSS