ראשי » תרבות » מהפך ההתנהגות בעידן הדיגיטלי

מהפך ההתנהגות בעידן הדיגיטלי

כך משנים הסמארטפון ודומיהו את מרחב הבילוי הציבורי

מאת צוות פה שם

האתיקה של ההתנהגות במקומות ציבוריים רודפת אחרי השינויים הטכנולוגיים המתרחשים בעולם. הסמארטפון, המכשיר שנישא בידי כול, הביא לטשטוש הגבולות בין הציבורי לפרטי. שיחה בנייד מזריקה את העולם הפרטי של המדבר אל תוך המרחב הציבורי. מצד שני, צפייה ממושכת בסרטונים או הקשבה למוסיקה מנתקת את המשתמש מהמרחב הציבורי. ההרגלים הללו, שהשתרשו כמעט כאורח-חיים, שינוי את כללי ההתנהגות במרחב הגלובלי ציבורי – ועוד איך.

אמי ונדרבילט, מחברת הספר "חוקי האתיקה של אמי ונדרבילט", הייתה הסמכות העליונה בארה״ב לנימוס והתנהגות נאותה. בספרה המשפיע, שהתפרסם ב-1952, היא קבעה כי קוד ההתנהגות במקומות בילוי ציבוריים "משתנה באותו הקצב שבו משתנה תוכנו של מילון". קביעה זו, שהייתה נכונה ומשפיעה במציאות המחצית השנייה של המאה העשרים, תופסת גם היום וביתר שאת בגלל הגלובליזציה של התנהגות מיליארדים מתושבי תבל. מושגים חדשים נוספים בלי הרף למילון והרגלים – חלקם מגונים – משתלבים בקוד ההתנהגות האנושית – מקטון ועד גדול.

השינוי המהותי שהטכנולוגיה הדיגיטלית ומרחבי הרשת כפו על המרחב הציבורי ניכרו מזמן וטופלו גם באתר זה. עתה ביקש הוושינגטון פוסט מצוות המבקרים שלו – לתיאטרון, קולנוע, מחול, אמנות ומוסיקה – להתייחס, כל אחד בתחומו, לתמורות החלות בהתנהגות בציבור ולבדוק האם יש להסיק מכך על כללי התנהגות חדשים במקומות התכנסות של מאות מיליונים.

העיתון הוותיק והמשפיע אינו מתיימר לנסח חוקי התנהגות, אך מדיווחי המבקרים וכמו כן מנמלי תעופה וספריות, ממסעדות ומועדוני לילה, הצליח להעלות אבחנות מרתקות ודי מדויקות על שינויים כאלה.

נייד

הסמארטפון: טרף את כללי ההתנהגות בציבור       צילום: Alamo Blog  

אבחנות אלה מאשרות את הרושם הנפוץ של תכתיב טכנולוגי למה שקרוי אתיקט – נימוסים ציבוריים ופרטיים. אך דרוש כנראה עוד זמן – ואולי תהליך חינוכי נרחב – כדי לקבוע שרוב העולם נכנס לעידן של אינדיווידואליזם מוגבר, אגואיסטי וחסר רגישות לסביבה, בעודו מחסל בהדרגה נורמות חברתיות הדוגלות בהתפשרויות במרחב הציבורי ובמה שנקרא טאקט: היפוכה של גסות רוח.

הנחת הבסיס המסורתית של אתיקת התנהגות נכונה בבילוי משותף ובמגע עם אחרים היא הסכמה למעין "חוזה חברתי". אני לא אעשה כך וכך שיטריד אותך ואתה תנהג כלפיי באותו אופן. גן-העדן הזה הופך בהדרגה לפנטזיה. בקולנוע, למשל, נדלקים הניידים ומסיחים את דעת הקהל מהמתרחש על המסך. אפילו שיחות פרטיות מתערבבות לעתים עם קולות ההצגה בחשיכה.

מבקרת הקולנוע של הוושינגטון פוסט, אן הורנאדיי, שפוקדת אולמות קולנוע כבר עשרים שנה, כותבת שמאז הופעת הניידים בהמוניהם ״הדרכים שבהן אנשים יכולים להרתיח זה את זה בקולנוע גדלו באופן משמעותי״.    

הצילום מאפשר לסלולרמניאק לשתף במתרחש אי-שם את החברים שלא הגיעו, גם למגינת לבם של הנוכחים. ההתחשבות נרמסת, האינטרס האישי חוגג. קוד ההתנהגות לא נעלם – הוא נשאר בספרים – אלא מתאים עצמו לדרישות עולם משתנה.

מבקר האמנות פיליפ קניקוט מעיד שכללי התנהגות אלה חדרו גם להיכלי מוזיאונים התובעים ריכוז ושקט. אם בעבר דממה מלאת כבוד שררה באולמי התערוכות, כיום חוויית הביקור במוזיאון הפכה לפעילות חברתית תוססת וקולנית המלווה באינספור צילומי סלפי.

בעבר, כשנדרש פלאש על מנת לצלם במקומות סגורים, הצילום היה אסור במוזיאונים. כיום, על פי קניקוט, המוזיאונים שהתחבטו רבות בשאלה הגיעו למסקנה שאיסור צילום יגרום ניכור בקרב הקהל הצעיר וירחיק אותו. "צילום הפך לחלק בלתי נפרד מהחוויה", הוא מסביר בהכנעה. "הקהל הצעיר פשוט יפסיק להגיע".

סלפי copy

תמונות סלפי בתערוכה: צילום הפך לחלק בלתי נפרד מהחוויה           צילום: ביל אולירי

רשתות התקשורת שואבות עוד ועוד משתמשים. החיים בעולם הווירטואלי הופכים משמעותיים לא פחות מחיי העולם הריאלי. כך קורה עם שיחות טלפון בבתי קפה, למשל: קולניות, בלתי מתחשבות, לעתים עם רמקול פתוח. לחוסר נימוס וההבנה תיחשב היום הערה למרכזני-הנייד הצועקים אל חלל הקפה.

הסלולרי נעשה אפילו מסכן-חיים. תופעה מוכרת יותר ויותר: נוסע על אופניים (לעתים, נגד הכיוון במדרכה, במהירות של אופני-חשמל ועם אוזניות) עף עליך, מאחוריך, או במעבר חצייה, לא- פעם באור אדום). זאת כבר לא שבירת נימוסים והליכות: הסכנה מיידית, והרוכב/ת –אם לא הפילו זקנה – נעלמים כשרק יד אוחזת במה שנקרא פעם "כידון".

על "שיימינג" – Shaming – ברשתות נאמר כבר הרבה, אך נעשה מעט מדיי. גם לאחר מקרי התאבדות של צעירים מושמצים. הדוגמאות הנוספות רבות. זה סחף שחודר כמובן גם לבתי הספר. בכיתות אסור – עדיין – להכניס ניידים לכיתה ורוב בתי הספר דורשים את הפקדתם עד סיום הלימודים. גם זה מלמד משהו על מידת האיפוק העצמי של מה שאפשר כבר לכנות "הסלפיש" – אגואיסט-הנייד.

אתיקת ההתנהגות אולי עושה כמיטב יכולתה לעמוד בדרישות העולם הדיגיטלי, אך היא אינה מדביקה את התמורות המתחוללות. רשתות התקשורת שואבות עוד ועוד משתמשים. החיים בעולם הווירטואלי הופכים משמעותיים לא פחות מחיי העולם הריאלי. כללי האתיקה נדרשים להתאים את עצמם לשני המרחבים הללו, אלא שרק במידה מוגבלת הטכנולוגיה ומשתמשיה מתאימים עצמם אל הכללים.

כך קורה עם משלוח הודעות טקסט, ועם הצליל הנשמע בהתקבלתן. יש הטוענים להגנת ההפקרות הגוברת, כי עוד במאה ה-17 מולייר, המחזאי והבמאי הצרפתי הגדול, העלה את הצגותיו כשבני-אצולה ישובים על הבמה ומשוחחים. גם הקהל מהמעמד הנמוך קיבל הזדמנות להביע את עצמו בקול רם והצטייד בפירות שיידה בשחקנים כראות עיניו.

כיום כמובן אין להכניס דברי אוכל ושתייה לאולמות ואיש מהקהל אינו יושב על הבמה, "אך האדם", כותב נלסון פרסלי מבקר התיאטרון של הוושינגטון פוסט, "הוא יצור תזזיתי שמוסח בקלות. פעם עמדו לרשותו הפירות והשיח החופשי, כיום אלה הטלפונים".

אתיקת ההתנהגות עושה כמיטב יכולתה לעמוד בדרישות העולם הדיגיטלי, אך השינוי המרחיק-לכת בכללים שנראו פעם בלתי מעוררים מעלה שאלות מעמיקות, כמעט קיומיות. "האם חוקי האתיקה מתבססים על ההנחה המופרכת שכולנו נהנים באותו האופן?" תוהה מדג'ט אנני, מבקרת המוסיקה הקלאסית, ומותירה אותנו לתהות האם אנו עומדים בפני יצירת חוקים חדשים שינחו את חוויות התרבות הציבוריות.

 

24 במאי, 13:00

השאר תגובה

כתובת המייל שלכם לא תפורסם. שדות המסומנים ב-* הם שדות חובה

Facebook Iconfacebook like buttonRSS